המופשט/הפשטה: המושג מופשט מייצג את כלל האמנות הלא פיגורטיבית – לא ייצוגית. אמנות מופשטת מתרכזת בביטוי של ערכים אמנותיים כגון; צבע, צורה, מרקם, קומפוזיציה וכדומה. זהו ביטוי   להפשטה וצמצום של "שפת האמנות" לצורותיה הבסיסיות.
האמן הרוסי ואסילי קנדינסקי היה בין אבות הציור המופשט. הוא יצר סדרת ציורים שכינה "קומפוזיציה"ובה הפשטה של הנוף לכדי צורות חופשיות ללא משמעות קונקרטית. ציוריו המופשטים חסרי הנושא, ניסו לבטא אווירה, תחושות והרמוניה ויזואלית בלבד, וזאת באמצעות צורה וצבע דמיוניים וחסרי קשר ישיר לעצמים ממשיים-  .non objective קנדינסקי העמיד את ביטוי הרגש, בעזרת מחוות ציוריות, כערך העליון של האמנות. ציוריו שאבו השראה מהצורות בטבע והיוו מעין הפשטה ציורית שלו.
הצייר ההולנדי פיט מונדריאן, שבתחילת המאה ה-20 עבר מהסימבוליזם אל הניאו-אימפרסיוניזם והקוביזם ואל "המופשט הגיאומטרי" – בנה צורות גיאומטריות טהורות, שהיו מסודרות על הבד, והודגשו במעט צבעים. כדי להתנתק עוד יותר מההקשר המציאותי, הפסיק לתת לעבודותיו שמות תיאוריים והחל לסמן אותן במספרים, או שהוסיף תיאור של צבע או צורה. בשנת 1920 פרסם סדרת מאמרים תחת הכותרת "הניאו–פלסטיציזם" (הפלסטיות החדש). לתפיסתו יסודות הציור מורכבים מקו וצבע, ויש בכך לשחרר את האמנות הפלסטית מתלות בעולם החיצוני וחיקויו. ציוריו מאופיינים בקומפוזיציות טיפוסיות המורכבות מרשת קווים (גרידים) שחורים אנכיים ואופקיים בעלי עובי אחיד הנפגשים בזווית ישרה, ובתוכם מושטחים ריבועי צבע בשלושת צבעי היסוד. הקומפוזיציה פרושה לעינו של הצופה שימשיך בדמיונו את הקווים ומשטחי הצבע הקטועים.
אחד מן הפיתוחים של האקספרסיוניזם המופשט נולד בארה"ב, והוא מכונה "ציור פעולה" או "ציור מחווה". מונח זה ששורשיו הם ב"ציור האוטומטי הסוריאליסטי", מדגיש את תפקיד התת-מודע ביצירה האמנותית. ג'קסון פולוק, שהושפע מהאמנות הסוריאליסטית, הציג ציור ייחודי ובמסגרתו טפטף והתיז צבע תעשייתי נוזלי, בעזרת מקלות, מכחולים או ישירות מקופסת הצבע, על בד המונח על הרצפה. באותה תקופה כבר לא נזקקו לדימוי או רעיון, הגישה שנוצרה הייתה:  ציור – תהליך – תוצאה.                                                       

בשנות הארבעים המאוחרות חברו האמנים הניו-יורקים ברנט ניומן ומרק רותקו, שהעדיפו הפשטה כוללת יותר ופיתחו את קומפוזיציית "שדות-צבע" על משטחי בד ענקיים כשהם יוצרים משטחים של צבע אחיד. סגנון זה נועד להגביר את הרושם החזותי של הצבעים ובכך לעמת את הצופה ישירות עם הצבע, בנוסף מסלקים האמנים כל פרט טפל שקיים ומצמצמים את האובייקט והסמליות.
בסוף שנות ה-40, התחיל לחלחל ולהדהד גם אצלנו "המופשט הלירי" שהעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז. בישראל השפיע האקספרסיוניזם המופשט על אמנים רבים ובעיקר על קבוצת "אופקים חדשים" שעסקו בציור מופשט לירי המתייחס אל טבע ונוף קונקרטיים. יצירתם מייחסת חשיבות ראשונה במעלה לביטוי האישי והספונטני. אמנים אחרים כמו: לאה ניקל, רפי לביא, משה קופפרמן, שטרייכמן ועוד העדיפו את העיסוק הפורמליסטי (הצורני) בשפת האמנות על פני עיסוק מפורש בתכנים. הם דיברו על קו, כתם, צורה, מצע, חומר, מאסה ופני שטח. 

גם חנה כאמנים אחרים הייתה חשופה לאקלים התרבותי של אותם ימים בארץ ובעולם. אולם שלא כמו יחזקאל שטרייכמן וחבריו ל"אופקים חדשים" שנזקקו לסבכת סורגי החלון כצורה מגדירה להיאחז בה גם כשעברו למופשט ה"טהור", אצל חנה העבודה על המופשט בתחילתו הייתה מעין התנסות בחומר ובצבע; זוהי חוויה ספונטנית המגלמת בתוכה התנסות, חקירה וגילוי תוך שיתוף כל החושים – הראיה, השמיעה, המגע, הקרצוף, הכיפוף, השבירה, ההרחה והטעימה. לדבריה האילוץ הפיגורטיבי מפריע ומונע ביטוי אמיתי (ביטוי שיש בו צורה ותפיסה). העוצמות באות לפני ההסברים. הן הופכות לתנועת גוף ותנועת הגוף הופכת לקווים, כתמים ושרבוטים, זו הקומפוזיציה, והיא מתייחסת למצע, סוגו וגבולותיו, ומכילה גם את הרובד התמטי. מצע גדל מידות מאפשר לה להמשיך את תנועות היד והגוף הרחבות המניעות את הציור מתוך התחברות לחוויה פנימית ראשונית.                                                                                               

חנה עובדת לפי סדרות. כל נושא היא לוקחת להיבטים שונים: את מכלול עבודתה ניתן לחלק לשלוש חטיבות עיקריות; החטיבה הפוליטית-חברתית, החטיבה המופשטת ורישומים והדפסים. 

החטיבה הפוליטית-חברתית – בעבודותיה מתוך הסדרה, מגיבה האמנית למציאות הפוליטית-חברתית האינטנסיבית והסבוכה בה אנו חיים. לדבריה "זהו ניסיון לשקף את הייאוש ממעגל ההרג ולחדד את תשומת הלב לרצף התגובות הנעות בין כאב לקהות חושים". האמנית מדברת על "כאב שאין לו דת ואין לו לאום: הוא יהודי, הוא דרוזי, הוא נוצרי והוא מוסלמי, הוא הודי, הוא בודהיסטי והוא 'בדמותנו כצלמנו'". כאב פרטי וכאב קולקטיבי המביא לקהות חושים בשל הצורך להמשיך ולשרוד.
האמנית בחרה להתייחס למציאות הים תיכונית במובן הדואלי והכואב יותר של הנושא הקיומי שלנו כאן ועכשיו. בעבודות אלה השפה מאוד קומוניקטיבית אך מאופקת. נעשה שימוש בטכניקות של צילום, שכפול, חיתוך לייזר במתכת, רקמה ממוחשבת ועוד. ("יוצרים שלום", "מציאות ים תיכונית",  "בין כאב לקהות חושים", "בדמותנו כצלמנו", משתחווים ועוד…).  בעבודות הנוספות ניתן למצוא ביטוי בשפת הציור המופשט על אפיוניו. ("אי המנוחה 1-8", "אברהם חוצה את הנהר", "ספיגה, תסיסה וקצף" – בעקבות רצח רבין). "מחוללים" – גלילי נייר דמויי מגילות ושטיחים עליהם מודפסת דוגמא חוזרת (פוזיטיב ונגטיב) של חיילים עם נשק כשהם פעם למעלה ופעם למטה – מצב אינסופי של ריבוי וחזרתיות. מקור השכפול –לקוח מעיתון. גם "דמות מטרה" שוכפלה בווריאציות שונות על בדים, מתכת, ניירות ועוד. פעם כתכשיט בוויטרינה, פעם נתלתה על עץ במוזיאון הפתוח תפן, על בדי דנטל או כרקומה על סינר מטבח. ("דמות מטרה" הוצגה בתערוכות רבות כולל התערוכה "בין כאב לקהות חושים" בשנת 1994, בגלריה ע"ש אפטר במרכז-אמנויות מעלות). הריבוי והחזרתיות שהופיעו קודם ב"מחוללים" וב"דמות מטרה" התעצמו והתחזקו; המתח האימננטי הקבוע בין ריבוי לצמצום בא לידי ביטוי בעבודות הווילון והשטיח בתערוכה בין "כאב לקהות חושים". הדחף לקחת את קהות החושים לאסתטיקה נונשלנטית יוצר מתח טורדני, כמו גם בעבודות אחרות שיכולות להיות מופשטות לחלוטין. ראה העבודה "אי המנוחה 1-8".                                  

החטיבה המופשטת –  התחום הדומיננטי בעבודתה של חנה הוא הציור המופשט. שפתה יותר אישית אך אקספרסיבית. העבודה נעשית בטכניקה מעורבת, בעיקר אקריליק וצבע תעשייתי על עץ לבוד, נייר וקנבס. למצע, לצבע ולקומפוזיציה יש חשיבות רבה כמו גם לשרבוט. נוצר איזון בין הספונטני ובין התכנון והתיחום. לדבריה הציור המופשט הוא כמו לקרב ולהרחיק זכוכית מגדלת, לעתים היא מתמקדת בפרגמנט קטן והופכת אותו לקומפלקס בפני עצמו, וגם להיפך.                      העבודה "אי המנוחה  1-8"(Island of rest/restlessness) מושתתת על עקרונות של פרגמנט מול קומפלקס. העבודה מורכבת מ-8 יחידות בגודל 102/152 ס"מ כ"א, ומבוצעת באקריליק על נייר. בעבודה זו כל חלק עומד בפני עצמו, כך שהפרגמנט הוא גם השלם. העבודה בשלמותה היא מכלול חדש של כל חלקיה. בעבודה זו, כמו בכל עבודה שחנה יוצרת, יש רבדים תמטיים שונים המשולבים ברבדים צורניים והמכלול גדול ממרכיביו.                                                            "תסיסה, ספיגה וקצף" היא סדרה העוסקת ביחס שבין החומר למצע, ובודקת את יכולת הספיגה והנשיאה של המצע. הציורים מבוצעים בטכניקה מעורבת על סוגים שונים של נייר כשהדגש מושם על הדינמיקה הנוצרת בין המצע (נייר וקרטון לסוגיו) ובין החומר (הצבע) – ספיגה, תסיסה וקצף. חלק גדול מהציור האקספרסיבי ספג לתוכו סממנים של המזרח הרחוק העוסקים לא בסיפור אלה בדיאלוג שבין החומר, הצבע, הטיפה – לנייר או לבד. שכבות הצבע השונות המונחות/מושמות על המצע חלקן נספגות, חלקן תוססות, חלקן מעלות סוג של קצף או קורוזיה כמו בחומרים אחרים של החיים, כמו בחיים עצמם.
"עפצים וסבכות" – בנוסף לדימויים המוטמעים שעל פיהם יוצרת חנה, קיימים גם שרידי דימויים מהסביבה הקונקרטית. כך למשל נולדה הסדרה "עפצים וסבכות". העפצים הם נגעים הנגרמים ע"י אורגניזמים שונים, בעיקר חרקים והם מופיעים כשרבוטים וכתמים על רקע קומפוזיציית הסבכות. הסבכות בצורתן המסורגת, יוצרות תחושה של תמיכה וביטחון. למרות העפצים. לפעמים דימויים וצורות מהווים אצלה נקודת מוצא צורנית תמטית ביצירה וכן משמשים כאנלוגיה למגוון מצבי חיים. 

חטיבת רישומים והדפסים – הרישום הפיגורטיבי של חנה הוא בעיקר מהיר ודינאמי. בתחילת שנות  ה-90 היא נהגה לרשום בקונצרטים ובמופעים שונים. לטענתה – המוזיקה והקצב מפעילים אותה. חנה הרבתה לרשום גם עוברי אורח, יושבי בתי קפה וכו'. גם כשהדמויות סטטיות הרישום מהיר ותמציתי. התמציתיות/המינימליזם מאפיין גם את הרישום המופשט שלה. רובו בגוונים של שחור, אפור ובז' והוא מבוצע בטכניקה מעורבת על נייר איכותי בעל רמת ספיגה גבוהה. ברוב ההדפסים שלה מהדהדות סדרות הרישום. חנה אוהבת את התהליך, החומר, המצע והריחות ולא רק את התוצאה. לפעמים אפילו ראתה בהדפסים הזדמנות, נקודת מוצא להמשך עבודה בשלל טכניקות נוספות.

אמנות יהודית – לאורך הדרך נוצרת נגיעה במסורת יהודית פעם מתוך ויכוח (שבת שלום), מתוך סרקזם (משתחווים), מתוך תקווה (אברהם חוצה את הנהר), מתוך הקשר תרבותי פנימי חזק למסורת יהודית, כך גם "בימים האלה בזמן ההוא", חנוכייה מקומטת נידפת ברוח, נוצר דיאלוג בין מאורעות בתקופות זמן שונות של העם היהודי.