בתערוכה זו, המפגישה את עבודותיו של משה גרשוני (1936-2017) עם אלה של רחל רבינוביץ' (נ' 1956), העודפות – אותה שארית ביצירת האמנות שלא ניתן לקרוא בשמה, להעניק לה משמעות או להכיל – היא היבט מרכזי.
"גרשוני גדול עלינו", כותבת שרה בריטברג־סמל, בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאצרה לאמן; "הנה אדם". היא ממשיכה ומתייחסת לאנושיות העולה מעבודתו כ"לא ניתנת להכלה", ול"מסע החיים" שלו כ"אירוע האמנות הגדול ביותר, הטוטלי ביותר, שמתרחש כאן".
עודפות קיימת, כך נראה, בכל היבט במרחב אמנותו של גרשוני. היא ניכרת ברוחב היריעה של אמצעי הביטוי שלו – פיסול, ציור, מיצב, מיצג, הדפס ועוד; במגוון סגנונותיו האמנותיים לאורך השנים– אמנות מושגית, מינימליסטית, פוסט־מינימליסטית, פוליטית, אקספרסיוניסטית, סימבולית, מופשטת ועוד; ובריבוי התכנים בעבודותיו – פסוקים מן התנ"ך והברית החדשה, התייחסויות לתולדות האמנות, לאירועים פוליטיים ולחוויות אישיות.
מהפרשנויות הרבות אשר נכתבו על עבודתו, עולות שוב ושוב תחושות של מיסתורין, אי הכלה, קושי לתאר ולהסביר (גם באופן מכוון, כפי שניתן להבין מהמונח “unspeakable about” בו השתמשו האמן ובן זוגו כשדיברו על עבודתו ועל אירועים משמעותיים בחייהם).
גרשוני עושה שימוש במתח, בקונפליקט בין תפיסות מנוגדות (דת וחילוניות…), בדרמה המבעבעת מתחת לפני השטח, באסתטיקה אשר מזמנת לצופה בה הצצה אל "מאחורי הקלעים" של עבודתו, ומזמין אותנו לחוש בעצמנו את אשר מתפרץ ממנה.
בעוד שאצל גרשוני העודפות ניכרת בהתפרצותה, בעלייתה אל פני השטח, ביצירתה של רחל רבינוביץ' תהליך הריסון הוא שמבנה את תחושת העודפות.
"נסיכת האקוורל העברי", מכנה גדעון עפרת את רבינוביץ'. ואכן, שליטתה של רבינוביץ' בצבעי המים והדיו מעוררת התפעלות.

דומה שתחושת העודפות בעבודתה מקורה בחוסר התאמה בין איכותם של החומרים, שנקשרים לרוב לתחושות כגון קלילות, אווריריות ונינוחות, לבין אופן השימוש של רבינוביץ' בהם, המתאפיין בתמצות ובמשמעת. הדבר ניכר בצמצום הצבע לכדי קו – כקווים הדקים המשמשים אותה לבניית דמות, מוארכת על פי רוב ("בת־דמותה", לדבריה), צמצום המייצר רקע בעל נוכחות רבה. גם הנזילות והטפטופים נשלטים בקפידה, בניגוד לשימוש הנפוץ באקוורל, המאפשר לצבע להתפשט על פני הדף.
הצמצום מדמה מבע קליל, אך נושא עמו משקל כבד, שכן רבינוביץ' מציירת את חייה, השזורים ב"איזמים" הגדולים של המאה העשרים: קומוניזם, מודרניזם, פמיניזם, ילדותה בקיבוץ כמעוז של תשוקה וכאב, כיסופים ושבר. יצירתה מאוכלסת בדמויות ודימויים מתריסים ויצריים, חמורי סבר ורציניים, כאנטיתזה לשקיפות הצבע שמבנה אותם. הווירטואוזיות שנכפית על הגוף בציוריה של רבינוביץ' – מתיחתו, פיתוליו, תנוחות היוגה שבהן הוא מוצב – שקולה לווירטואוזיות של שליטתה בציור, והיא זו המעניקה ליצירתה את המימד האפי והדרמתי המאפיין אותה.

ארכיון תערוכות

שיתוף