מיטל קילמניק
ואני להם הד | זיוה בן-ערב רבינוביץ
1.9.23-25.12.23
זיוה בן-ערב רבינוביץ מהלכת בין חומרים במחוזות קרובים אצל עצמה. אלה מהדהדים בה, היא מפיחה בהם חיים ומשמיעה את קולם החוצה.
בן-ערב מאמצת לחיקה את חוט אריאדנה מהמיתולוגיה היוונית, זה החוט שפרש תסאוס[1] בעת שנכנס למבוך ושסייע לו לשוב על עקבותיו. חוט אריאדנה המשול לדרך פתירת בעיות באופנים פיסיים-מטאפוריים, מוביל את בן-ערב אל חומרים אותם היא מכירה היטב מחיי היום יום שלה ובעזרתם היא מעלה שאלות ומחשבות פרטיות.
מלח, חוטי תפירה, שברי חרסים, פומפייה, מגהץ וציפית מהקיבוץ – הם חלק מפריטים רבי הסמליות המהווים בסיס ליצירה של האמנית. בן-ערב מטפלת בפריטים מהמטבח ומחדר השינה באופן טקסי וקדוש. כל גרגיר מלח משוך בקפידה על חוט תפירה וחרסים ממטבחה מקבלים מעמד חדש כמו זה של ענק המקשט את נשיותה.
בתערוכה, בן-ערב מנתקת את חומרי היצירה שלה מסביבתם הטבעית, מעמל היום יום. היא מנתקת את המלח מהטעמת המזון, את הציפית הלבנה משינה מתוקה ואת חוטי התפירה פורמת ומרחיקה מתכי הבדים. האמנית מעמידה את החומרים הפשוטים והשקופים, בין קירות הגלריה, בטקסיות שם הם מקבלים קול ומשמעות חדשה. יחד, כמקהלה, פותחות היצירות בשירה שקטה ונוקבת הנוגעת בשברים במהלך החיים, בעצבות, נשיות ובית.
בציורי הטבע דומם (Still Life) של אולד מאסטרס (Old Masters) איגדו האמנים חפצים שונים וערכו אותם במקבץ אקראי המסמל את החושים האנושיים. הציור חמשת החושים של הצייר ז'אק לינאר (Jacques Linar) מתאר את חמשת החושים באמצעות סמלים: פרחים מייצגים את חוש הריח, תווים את חוש השמיעה, המראה, ספק ציור, מתארת את חוש הראיה, הפירות מעבירים לצופה את חוש הטעם, ומטבעות כסף והקלפים משולים לחוש המישוש.[2]
בהקבלה לציור של לינאר, בן-ערב בתערוכתה עושה מניפולציה בחושים. המלח מייצג את חוש הטעם, הציפית מייצגת את ריח הכביסה מהקיבוץ בו גדלה האמנית, שברי המחרוזת המעוטרת בפרחים מהדהדים את רגע התנפצות הכלי ואת השבר האישי, הפומפייה משמיעה רחשייה בזמן השימוש בה וזו נצרבה על גבי הציפית והאורות הנצפים על גרגירי המלח התלויים מרצדים בעיני המתבונן, ספק מהבהבים, ספק כבויים, ומאירים את השקוף.
מספר אמנים משתמשים במלח כחומרי יצירה. האמנית הישראלית סיגלית לנדאו בעיסוקה המתמשך בים המלח ובנושאים של מוות וחיים, ריפוי ושימור ובעבודתה האייקונית והצרובה בתודעהDead See ,[3] שרשרת האבטיחים הצפים בים המלח, כשהאמנית ביניהם, נצפית במבט על. גם האמן היפני Motoi Yamamoto,[4] עושה שימוש במלח לייצוג טקס יפני מסורתי של פיזור המלח על האבלים לאחר ההלוויה על מנת לגרש את הרוע. שני אמנים אלו מהווים
דוגמאות לתפיסות המגוונות של המלח בעבודות אמנות, מדגישות את ייחודיותה של האמנית ואת הנביעה היצירתית ממנה היא שואבת את רעיונותיה.
המלח נושא בתוכו משמעויות רבות. הוא משמר את הבשר, הוא סמל למובחרים שבחברה, מתבל את מזוננו, סמל לים הקדמון ובשמו הנוסף ים המוות מזכיר את אשת לוט שהפכה לנציב מלח. משקעים אלו טמונים בכל גרגירי המלח אותם מפסלת בן-ערב. בין שלל הייצוגיות והסמליות, המלח מייצג את עומק העבודות ואת חוויותיה של בן-ערב כאישה, כבת זוג, כאם וכאמנית.
בתנ"ך מספר פסוקים מזכירים את המלח באופן שלילי:
גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה…[5]
כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם.[6]
וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב[7]
לעומתם, המילה מלח בפסוקים אחרים מייצגת את הברית בין האדם לאלוהיו:
כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה', נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּך[8]
גרגרי המלח אצל האמנית הם כדמעות צורבות שיבשו על חוטי התפירה, הם מועתקים מחלל ביתה הפרטי ומייצגים את הברית העמוקה בינה לבין החדרים הפרטיים שלה. את חומרי היצירה שלה היא מצרפת למסעה האישי-אמנותי.
את התערוכה בגלריה לאמנות ניתן לקרוא כחוויה אסתטית ומינימליסטית. המינימליזם של בן-ערב מעמדו ברווח שבין דיוק הקריאה של הצופה את היצירה, מבלי להעמיס עליו פרשנויות איקונוגרפיות, לבין ניקיון צורני, צמצום והעלאת שאלות של אסתטיקה. חומרי היצירה שלה אינם עוברים מטמורפוזה. הם נותרים גולמיים אך משנים את מקומם, מתרחקים מכיור המטבח, מארון המצעים וממיטתה, מופרדים ומחוברים זה לזה בעדינות מאופקת המצביעה על אישיותה האמנית.
המלח על ריצפת הגלריה תחום ומעוצב, הצורה המוקפדת מצביעה על הקונטרוברסליות ועל הסערה הנשלטת אצל האמנית. המלחייה הזורעת ומתבלת בתפזורת על צלחת האוכל, כאן, על רחבת הגלריה אסופה ומהודקת, אף גרגיר אינו יוצא מהתחום אותו הגדירה האמנית. שולחן המלח מונמך אל הרצפה. ההנמכה מייצגת נאמנה את החומרים היומיומיים-השקופים, להם האמנית מעניקה במה ומעמד מחודשים ביצירה.
שולחן המלח הרצפתי מהדהד את המעטפת הדומה והמוקפדת בה תלויים חוטי המלח בחלל הפנימי של הגלריה. שתי הצורות המסותתות משלימות אחת את השנייה לחוויה אסתטית אחת. החוטים האנכיים חוברים יחד למארג, ספק שקוף, המעלה את גרגירי המלח למעמד של יהלומים אל מול מעמדו של חוט התפירה הלבן, הצנוע והפשוט. הניגודיות בין שני החומרים והשימוש באור מדגישים בעבודה זו את האיפוק אל מול הסערה.
הצניעות והענווה, החיים והרוח עוברים כחוט השני בעבודותיה של בן-ערב. התמהיל של חומרי היצירה שלה יחד עם הטיפול הטקסי המעניק להם עטרה של קדושה מטעין את יצירותיה ונקשר למושג הנשגב. התערוכה כקתרזיס, מציגה תהליך של הזדככות מעמל היומיום ההופך לרגשות של פליאה.
היצירות של בן-ערב מגלות את תשוקתה לגלות בחומרי היום-יום מצבים חדשים ויופי שנעדרים מהשגרה. מצבים חדשים ומפתיעים אלו הופכים למופעי ראווה בהם נגלות נקודות מבט חדשות, חשיבה עמוקה, אושר ומשמעות קיומית אחרת.
האמנית היא כהד לחומרי יצירתה, לצופים ולעצמה.
כתבה: מיטל קילמניק, אוצרת התערוכה
[1] המלך המיתולוגי של העיר אתונה בעת העתיקה.
[2] ז'אק לינאר, חמשת החושים. המאה ה-17. 68X55 ס"מ, שמן על בד. Museum of Fine Arts of Strasbourg
[3]Sigalit Landau. deadSee, 2005. Video, 11:39 min
[5] דברים, פרק כ"ט פסוק כ"ב.
[6] צפניה, פרק ב' פסוק ט'.
[7] ירמיהו, פרק י"ז פסוק ו'.
[8] במדבר, פרק י"ח, פסוק י"ט.
.
.
.
.
I am Their Echo
Ziva Ben-Arav Rabinovitz
Ziva Ben-Arav Rabinovitz moves among materials in places that are close to her heart. They reverberate within her, she breathes life into them, and gives them voice.
Ben-Arav embraces the mythological Ariadne’s Thread,[1] which Theseus let out as he entered the maze, and which helped him retrace his steps. By showing how we can solve problems in a physical-metaphorical way, this thread leads Ben-Arav to materials she knows well from her everyday life, through which she raises questions and addresses her intimate thoughts.
Salt, sewing threads, pottery shards, a grater, an iron, and a kibbutz pillowcase – these are among the highly symbolic objects that form the basis for the artist’s work. Ben-Arav works with items associate with the kitchen and the bedroom in a ritual and sacred manner. Each grain of sand is carefully attached to a sewing thread, and shards from her kitchen acquire a new stature, like that of a necklace that adorns her femininity.
In the exhibition, Ben-Arav detaches the materials she uses from their natural habitat, from the everyday grind. She detaches the salt from its function of adding flavor to food; the white pillowcase from sweet sleep; and she unravels sewing threads and removes them from the labels on the clothes. The artist positions the simple, transparent materials between the gallery walls in a ritual manner that gives them voice and new meaning. In unison, like a choir, the works break into soft, poignant song that touches upon ruptures through one’s life, sadness, femininity, and home.
In their still-life paintings, the old masters assembled various objects and arranged them randomly in a way that symbolizes human senses. Jacques Linar’s Five Senses, for example, portrays the five senses through symbols: flowers represent the sense of smell; musical notes – hearing; the mirror, hardly a painting, represents sight; the pieces of fruit induce in the viewer the sense of taste; while coins and cards indicate the sense of touch.[2]
As did Linar in his painting, in this exhibition Ben-Arav manipulates the senses. The salt represents taste; the pillowcase represents the scent of the laundry in the kibbutz where the artist grew up; the shards of necklace decorated with flowers relive the moment it shattered and allude to personal rupture; the grater exudes a sound when it is used and this is seared onto the pillowcase and the lights emitted by the suspended grains of salt that twinkle in the eye of the beholder, flickering or perhaps extinguished, as they illuminate the transparent.
Several artists use salt as an artistic material. The Israeli artist Sigalit Landau, for example, in her ongoing occupation with the Dead Sea and with the topics of death and life, healing and conservation, and in her iconic video Dead See,[3] seared on one’s consciousness, which shows the artist among a line of watermelons floating on the Dead Sea, seen from above. The Japanese artist Motoi Yamamoto[4] likewise makes use of salt to represent the traditional Japanese ritual of shaking salt on mourners following a funeral to exorcise evil. Both these artists serve as examples of the various ways in which salt is conceived in works of art, which in turn emphasize the singularity of the artist and the creative flow from which she derives her ideas.
Salt encompasses many meanings. It preserves meat, it symbolizes the best of society’s individuals, adds flavor to our food, and alludes to the ancient salt sea, whose other name reminds us of Lot’s wife, who turned into a pillar of salt. These attributes are present in all the grains of salt that Ben-Arav sculpts. Among this wealth of representation and symbolism, salt represents the depth of her works and Ben-Arav’s experiences as woman, partner, mother, and artist.
Several biblical verses refer disparagingly to salt:
"The whole land will be a burning waste of salt and sulfur—nothing planted, nothing sprouting, no vegetation growing on it. It will be like the destruction of Sodom and Gomorrah."[5]
"Surely Moab will become like Sodom, the Ammonites like Gomorrah—a place of weeds and salt pits, a wasteland forever."[6]
"They will dwell in the parched places of the desert, in a salt land where no one lives."[7]
On the other hand, in other verses the word salt represents the covenant between humans and their God:
"Whatever is set aside from the holy offerings the Israelites present to the Lord I give to you and your sons and daughters as your perpetual share. It is an everlasting covenant of salt before the Lord for both you and your offspring."[8]
For the artist, the grains of salt resemble bitter tears that have dried on the sewing threads; they are transported from the space of her own home and represent the profound covenant between her and her private rooms. She adds her work materials to her personal-artistic journey.
One can relate to the exhibition in the art gallery as an esthetic and minimalist experience. Ben-Arav’s minimalism is to be found in the gap between the viewer’s precise reading of the work, without burdening it with iconographic interpretations, and its simplicity of form, its diminution, and the raising of esthetic questions. Her materials do not undergo metamorphosis. They remain raw, but change their position, moving away from the kitchen sink, from the laundry cabinet, and from her bed, separated and connected to one another in a reserved subtlety that points to her artistic persona.
The salt on the gallery floor is confined and ordered. The carefully shaped form alludes to controversy and to the artist’s controlled inner turmoil. The salt cellar from which its contents are shaken to spread over the plate and flavor the food, here, in the space of the gallery, is collected and compact, not a single grain strays from the area delineated by the artist. The salt table is lowered to the floor. This lowering faithfully represents the everyday-transparent materials, to which the artist endows a renewed platform and stature in her work.
The salt table close to the floor echoes the similar carefully fashioned casing in which the salt threads are suspended in the gallery’s inner space. These two hewn shapes complement each other to produce a single esthetic experience. The vertical threads form an almost transparent tapestry, which raises the grains of salt to the status of diamonds set against the status of the white sewing thread, so simple and modest. The contrasting of the two materials and the use of light in the work suggest restraint in the face of the storm.
The modesty and humility, life and spirit, are the leitmotifs that run through Ben-Arav’s works. The mix of her materials alongside the tactics she employs to endow them with an aura of sanctity energizes her works and is linked to the concept of the sublime. The exhibition as catharsis presents a process of refinement of everyday toil that turns into a sense of wonder.
Ben-Arav’s works reveal her passion to find in everyday materials new dimensions and beauty that is absent from the mundane. These new and startling dimensions turn into spectacular displays that suggest new perspectives, profound thought, joy, and a different kind of existential meaning.
The artist echoes her materials, her viewers, and herself.
[1] The mythological king of ancient Athens.
[2] Jacques Linar, The Five Senses, 17th century. 55×68 cm., oil on canvass. Museum of Fine Arts of Strasbourg.
[3] Sigalit Landau, Dead See, 2005, video, 11:39 mins.
[5] Deuteronomy 29:22.
[6] Zephaniah 2:9.
[7] Jeremiah 17:6.
[8] Numbers 18:19.
