מיטל קילמניק
השמיעי קולך | דבורה מורג
התערוכה של דבורה מורג נהגתה בעתות בהלה, פחד, תקווה ותפילה.
לתערוכה נבחרו עבודות מתקופות יצירה שונות של האמנית המאפשרות מבט נרחב על התמות בהן היא עוסקת. בקונטקסט הנוכחי, ובשל רוח התקופה, היצירות מקבלות משמעויות נוספות, רחבות יותר וקונקרטיות יותר.
השבעה לחודש אוקטובר שנת 2023, ערב שמחת תורה, תשפ"ד יהווה לעד חוצץ תודעתי בנפשנו בין הימים שלפניו ובין אלו שאחריו.
בדרכים בהן הושמדו מכוניות הרוקדים במסיבת הנובה, על שבילי הישובים בהם נטבחו ונחטפו אנשים ועל דרכי האפר הסובבים את שטחי העיר עזה, נותרו עקבות שמספרים את סיפור גבורתן, של נשים שאת קולן לעולם לא נשמע ושל נשים שמדינה שלמה מחכה להן.
התערוכה משמיעה את קולן של הלוחמות, אימהות, אחיות, בנות זוג, סבתות וילדות אהובות וחטופות. העבודות של האמנית העוסקות בתמה הנשית קובצו יחד בחלל ומדגישות את קולן החזק, החלש והנעדר בעת המלחמה. הקול הזה מהדהד בין קירות הגלריה לאמנות שבמעלות-תרשיחא.
שורשי הנביעה היצירתית של מורג הם במושג הזיכרון. ישנם זיכרונות נראים ולהם עדויות וישנם זיכרונות הנעלמים מן העין, המחפשים אחר אליבי. מורג מעזה לפסל ללא צנזורה, את קולם של כל הזיכרונות, במגוון חומרים וטכניקות ובונה נרטיב דחוס-פרום בחלל כמו בזירת פשע בה עולות שאלות מתוך ממצאים פורנזיים.
עבודותיה של מורג עוסקות לאורך השנים בחוויה הנשית במרחב הביתי והתרבותי. המרחב של התערוכה בגלריה, בתוכו אפשר לדמיין את הגוף הנשי צועד, יכול להיתפס כמרחב שהוא לעיתים ביתי ונוגע ולעיתים מאיים.
[…]כל מה שקורה במקום שאנו חיים בו, בנו הוא קורה.
כל מה שחדל במה שאנו רואים, בנו הוא חדל.
כל מה שהיה, אם ראינו אותו כאשר היה, מאיתנו הוא נלקח כאשר ניתק[…]
פרננדו פסואה
היצירות של מורג כמו חוקרות את דמותן של נשים שונות ובתערוכה הן שואלות שאלות על דמותה של האישה האמיצה, האנוסה ועל זו הנעלמת מן העין.
האמיצה
לאמי. מנין למדת למחות דמעות? לשאת הכאב בחשאי?
בסתר לבך להטמין התלונה, הסבל, הבכי, הדוי…
שמעי את הרוח בלוע פתוח
שואגת בגיא והרים.
ראי את הים – בקצף וזעם
מצליף את ענקי הסלעים.
הטבע כלו, רועש וגועש, פורץ כל גדר וצורה…
מנין השקט הזה בלבך?
מנין למדת גבורה?
חנה סנש. נהלל 15.1.1950
בתערוכה מוצגות עבודות המהוות מצרפים של פרגמנטים אישיים וקולקטיבים המבטאות את קולה של האישה האמיצה. ראש בובה, הוא דיוקן עצמי של האמנית עם שופר מנייר הזועק בקול נשי ללא פחד. העבודה הקיר ה- Site Specific , הינה ככותל לנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ. הקיר מכיל, מאפשר ובו זמנית משמיע את קולן העכשווי על גבי נייר. אסופת המילים והמשפטים שעל הקיר היא סמל לנשים אמיצות , שנפרדו מבניהן ומבני זוגן, שמהוות עורף חזק, ולנשים שנלחמות בעת הזו את מלחמת חייהן להשיב את היקרים להן ולשקם את עצמן ואת סביבתן.
האנוסה
במלחמת אתונה מול אנשי קאריה, במאה ה-5 לפנה"ס, הומתו הגברים. כסמל לניצחון ושיעבוד הנשים פוסלו שש קריאטידות הנושאות על ראשן את קורות המקדש ארכתאון באקרופוליס לנצח, כגזירה. בהקבלה, הגוף הנשי בתערוכה של מורג נושא על עצמו את עול האלימות המינית והאינטימיות המאיימת. בחלל קטן ודחוס מוצגת העבודה מיתת החלומות (1996), עליה פרושה שמיכת אורות אדומה. המיטה, המייצגת את המקום האינטימי ביותר של האדם, הופכת באחת להיות מקום מסוכן לנשים רבות ובהקשר הנוכחי מהדהדת את האיום והסכנות בהן נמצאות החטופות. בחלל דמויות ענק של נשים לבנות הנושאות על כתפיהן את תקרת הגלריה בדומה לרוחות רפאים של הקריאטידות המיתולוגיות. גודלן הנמתח מהתקרה עד הריצפה מייצר איום או הגנה רוחנית על הנשים. בחלל שורר שקט מקפיא המתנפץ בברוטאליות לנוכח תלת-הממד הטעון של האמנית ולצידו ציורי ענק שחורים המוצגים על קירות החלל כמייצגים את האפלה ובתוכם חרך קטן כמייצג תקווה.
גינוסר. בלילה אפל, בשדות שחורים,
נתלקחו הנרות, התפזרו האורים של חגיגת התלמים.
בלילה שחור, בשדות לבנים,
התפרצו מדורות, התפשטו להבים- של הריסות עולמים.
בשדה שחור, נגן הטרקטור נגינת העתיד התוסס-
בשדה הלבן גנח האדם הגוסס.
חנה סנש. 12.12.1941
הנעלמת מן העין
הנעלמת מן העין היא זו שקולה אינו נשמע ובבואתה אינה נראית. יצירותיה של מורג כמו רושמות בחלל את ההיסטוריה היהודית-ישראלית ויוצרות נרטיב מציאותי המתרחש אל מול עינינו. החפצים הפרטיים מן היומיום מקבלים על עצמם משמעות חדשה ולאומית. הצירופים הבלתי מתקבלים, מייצרים מציאות נשית פגיעה, ולעיתים חזקה, כמו זו שאנו מתעמתים עמה מהשבעה באוקטובר. מורג מאפשרת לקהל המבקרים להתהלך בתערוכה כרוחות רפאים בחדר ילדים . הנשים שלעולם לא נדע את קולן, מקבלות בתערוכה מקום לצעקה ולפורקן של אבל וחירות.
מורג, שגדלה להורים ניצולי שואה, עוסקת בדיאלוג אמנותי עם הדימוי הנשי בהקשר התרבותי. כחוקרת, היא מפרקת ומרכיבה חפצים מהיומיום ויוצקת אותם לתוך הרכבים חדשים בעלי זהויות חדשות החושפות אמת פגיעה לצד עוצמה נשית.
חלק מעבודותיה של מורג, מקבל השראתו מאמנות הרדי מייד Readymade. העבודות מהדהדות את תנועת האמנות הפמיניסטית הבינלאומית והן מאתגרות את הצופים בנוגע לתפישות מגדריות. בעוד שמקומן של הנשים נעדר מהקנון ומההיסטוריה של תולדות האמנות, מורג מניחה את הבסיס ליצירת מקום של כבוד לאמניות שנאבקות להשמיע את קולן של הנשים האמיצות, האנוסות ושל אלה שקולן חרישי עד בלתי נשמע.
שמים. […]אינני חייבת לחכות ללילה בהיר,
או להרים את ראשי,
כדי להתבונן בשמיים.
יש לי שמיים מאחורי גבי, בהישג יד ועל העפעפיים.
השמיים מתהדקים סביבי
מרימים מלמטה[…]
ויסלבה שימבורסקה
לקול הנשי באשר הוא.
אוצרת: מיטל קילמניק
[1] פסואה פרננדו (2000). ספר האי-נחת. רסלינג: תל אביב. עמ' 6
[2] אמנות הנוצרת מתוך הקשר למקום בו היא מוצגת.
[3] עמוד אדריכלי מפוסל בדמות אישה התומך את המבנה שמעליו. מקור השם בנשים של קאריה מן העיר פלפונס.
[4] ביטוי שמקורו במטאפורה של החוקרת Fraiberg ועמיתיה, המתאר את העברה הבין דורית בין הורים לילדים, את הטיפול הלקוי בהם, הקשור לחוויות ויחסים מוקדמים ובלתי זכורים של ההורים.
[5] מתוך: ויסלבה שימבורסקה סוף והתחלה, הוצ' גוונים, 1996
.
.
.
.
Speak Out | Dvora Morag
Dvora Morag’s exhibition was conceived at a time of panic, fear, hope, and prayer.
It includes works from various periods of the artist’s oeuvre, thereby offering a broad perspective of the themes that run through it. In the present context, given the prevailing mood of the day, the works acquire additional meanings, broader and more concrete.
October 7, 2023, the eve of Simhat Torah, will forever constitute a sharp division in our consciousness, between the days that preceded it and those that ensued thereafter.
On the roads on which the vehicles of those who danced at the Nova festival were destroyed, on the paths of the villages on which people were butchered and abducted, and on the dirt roads surrounding Gaza City, there remain footprints that tell the heroic stories of women whose voices we shall never hear again, and of women whose return an entire nation awaits.
The exhibition gives voice to the beloved fighters, sisters, partners, grandmothers, and girls taken hostage. The works of the artist that engage with the feminine theme are shown together in the gallery and accentuate their strong yet weak and absent voice at a time of war. This voice reverberates between the walls of the Ma’alot – Tarshiha Art Gallery.
The roots of Morag’s bubbling creativeness are to be found in the concept of memory. There are clear memories backed up by evidence, and there are hidden memories that seek an alibi. Morag dares to sculpt without censorship the voice of all these memories, using a variety of materials and techniques as she constructs a dense yet unraveling narrative in the gallery space, as in a crime scene in which questions arise from the forensic findings.
Morag’s works have consistently addressed the female experience in both the domestic and cultural spheres. The space of the exhibition in the gallery, where one can imagine the female body stepping out, can be perceived as a sphere that is at times domestic and feeling, and at times ominous.
[…] everything that happens in the place in which we live, happens within us.
Everything that ceases in that which we see, ceases within us.
Everything that has been, should we have seen it when it was, is taken from us when it is detached […]
Fernando Pessoa
Morag’s works appear to ponder the image of various women, and in the exhibition, they pose questions about the image of the valiant and the ravished woman, and she who has become invisible.
The Valiant One
To my mother. Where did you learn how to wipe away tears? To bear pain secretly?
To bury complaint, suffering, weeping, anguish deep in your heart…
Hear the wind in the open maw
Roaring in valley and hills.
Observe the sea – foaming and angry
Whipping the gigantic rocks.
Nature in its entirety, thundering and raging, breaks out of every confinement and shape…
Wherefrom this serenity in your heart?
Where did you learn this fortitude?
Hannah Senesh. Nahalal, January 15, 1950
The exhibition displays works that constitute assemblages of personal and collective fragments that express the voice of the courageous woman. Doll’s Head is a self-portrait of the artist with a paper shofar, fearlessly crying out in a feminine voice. The site-specific work The Wall appears to be a wall that serves women from all over the land. It contains, enables, and at the same time expresses their contemporary voice on paper. The collection of words and sentences on the wall symbolizes valiant women who have taken leave of their sons and partners and constitute a robust home front, and women who are now engaged in the battle of their lives to retrieve their loved ones and to revive themselves and their surroundings.
The Ravished One
When Greece waged war against the people of Caria in the fifth century BCE, the men were killed. To symbolize the victory and the enslavement of the women, six Caryatides were sculpted, forever bearing on their heads, as punishment, the beams of the sanctuary of Erechtheion at the Acropolis. Similarly, in Morag’s exhibition the female body bears the burden of sexual violence and intrusive intimacy. In a small, confined space we find the work titled Dream Death/Bed (1966), draped in a red blanket of lights. The bed, which represents one’s most intimate place, is immediately transformed into something that threatens many women, and in today’s context evokes the threat and the danger to the women hostages. In the central space stand huge figures of white women who bear on their shoulders the gallery’s ceiling, echoing the ghosts of the mythological Carian women. Their enormous dimensions, extending from ceiling to floor, create a threat, or perhaps a spiritual protection for the women. A chilling silence envelops the space, brutally shattered by the artist’s charged three-dimensional installation, alongside gigantic black drawings on the gallery walls that seem to represent darkness, and which contain a small slit that represents hope.
Ginosar. On a dark night, amid black fields,
The candles blazed, the lights of the festive furrows diffused.
On a dark night, amid white fields,
Bonfires burst forth, flames spread out – of the destruction of worlds.
In a black field, the tractor played the tune of the sparkling future.
In the white field, the dying man groaned.
Hannah Senesh. December 12, 1941
The Invisible One
The Invisible One is she whose voice remains unheard, and her image unseen. Morag’s works seem to record in the gallery space the Jewish-Israeli history and create a realistic narrative that plays out before us. The everyday personal objects acquire a new and national meaning. The bizarre combinations generate a vulnerable yet at times powerful female reality, such as that we have confronted since October 7. Morag enables visitors to wander through the exhibition like ghosts in a child’s room. The women whose voices we shall never know are given, in the exhibition, a place to cry out and vent their grieving and their freedom.
The daughter of Holocaust survivors, Morag conducts an artistic dialogue with the female image in the cultural context. Like a scholar, she dismantles and assembles everyday artifacts and merges them into new compositions with new identities, which reveal a vulnerable truth alongside female power.
Some of Morag’s works find inspiration in Readymade art. The works invoke the international feminist art movement, and they challenge viewers’ gender-based perceptions. While women have been excluded from the canon of art history, Morag lays the foundation for creating a place of honor for female artists who strive to give voice to both brave and downtrodden women, and to those whose voice is so soft as to be virtually unheard.
Sky. I don’t have to wait for a starry night,
nor crane my neck,
to look at the sky.
I have the sky behind me, and close at hand and on my eyelids.
It is the sky that wraps me tight
and raises me from underneath.
Wisława Szymborska, The End and The Beginning
For the female voice, wherever it may be.
Curator: Meital Kilemnik
[1] Fernando Pessoa, The Book of Disquiet, Tel Aviv: Resling (2000), p. 6 (Hebrew).
[2] Art created within the context of the place in which it is displayed.
[3] A sculpted column of a woman that supports the structure above it. Named after the women of Caria in the Peloponnese
[4] An exp the metaphor coined by Fraiberg and her colleagues, which describes intergenerational transition between parents and children, and the failings in their upbringing linked to the parents’ early and unremembered experiences and relationships.ression derived from
