מיטל קילמניק וריטה כץ
עין ח'ור
אפרת קאדי ודורון עובד
התערוכה עין ח'ור צמחה וגובשה בקיבוץ חניתה, שעלה לקרקע בשנת 1938 והיה אחד מיישובי חומה ומגדל.
הקיבוץ נמצא בגליל המערבי על גבול הלבנון. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל פונה הקיבוץ מתושביו ובעת כתיבת שורות אלו הישוב עדיין ריק מאדם ונדמה בו כל פעילות, גם זו של הגלריה הממוקמת בו. התערוכה המשותפת של האמניות אפרת קאדי ודורון עובד נהגתה עבור גלריה גבול, שתפסה עם השנים מקום תרבותי מרכזי בחיי הקהילה של הקיבוץ.
שתי האמניות גרות בקיבוץ. אפרת קאדי נשואה לבן הקיבוץ ודורון עובד היא בת הקיבוץ. בתערוכה שתיהן רוקמות סיפור משותף, במרכזו היער הנמצא בשולי הקיבוץ, מאחורי ביתה של קאדי. היצירות בתערוכה עוסקות בהיסטוריה ובהווה של אותו יער.
האמניות פועלות ביער סמוך לח'ירבת עין חור המכונה שביל השומרים הנמצא בשיפולי חניתה. זהו יער סבוך, שלאורך השנים צבר פסולת בניין ופסולת אנושית. בתוך הפסולת הזו התמקם הטבע הפראי נאחז והשתרג, שלח את ענפיו והתפרץ, וכמו אימץ אל חיקו את שאריות הפסולת האנושית.
לכל אחת מהן עיסוק אמנותי שונה ויחד הן בונות נרטיבים אמנותיים המשתלבים זה בזה. קאדי נוגעת בחומר שביער. היא מושכת, חותכת, מנקה, ממיינת, שוזרת ענפים זה לזה ומפסלת. דורון מתעדת בעדשת המצלמה את הרגע. היכולת של דורון להתרחק ולו במעט מעבר לעדשת המצלמה מאפשרת לה להתבונן רגע אחד על עברה הרחוק כילדה המשחקת באותו יער וברגע השני להתבונן בו בעיניה של הצלמת הבוגרת.
עלילה נרקמת
היער בסיפורי אגדות משמש כאות לבאות. המילה יער מחברת אותנו למילים כמו: "עבות", "סבוך", "חשוך", המעירות אצל הקורא תחושות של אזהרה, איום או לחילופין מקום שאפשר ללכת לאיבוד או להימצא בו.
שתי נשים מטיילות ביער עין ח'ור. הראשונה לבושה בשמלה סגולה[1] ואוספת אל חיקה ענף עבות שהתנתק מעץ אלון גדול בחורף האחרון. האמנית קאדי, מפלסת את דרכה בין שיחי זלזלת, ער אציל ואלה ארצישראלית. היא דורכת על מצע של עלי אלון מצוי שנשרו והודקו אל הקרקע כשכבות של היסטוריה. היא לא נרתעת מפסולת אדם שהיא פוגשת בדרך, כמו שאריות גדר תיל ישנה שהייתה בעבר הגדר ההיקפית של הקיבוץ, עד שהותקנה בו גדר ביטחון הסוגרת את הקיבוץ מכל עבריו ומציירת גבול פיסי עם ארץ הלבנון. קאדי מתיישבת על העלים ושוזרת ענף עבות, יחד עם ברזל בניין שמצאה ועם ענפי זלזלת גמישים לתלת ממד אוורירי שבסיומו הטבע גובר על הברזל והצורה האמורפית מייצרת תנועה קלועה ומתפרצת.[2]
השנייה עוקבת בדריכות אחר השביל שנפער ביער. דורון עובד האמנית, משחזרת את צעדיה כילדה ביער. היא מצלמת מבנה בטון מימי הבריטים הקרוי קיפוד, סביבו נהגה לשחק.[3] עקבות קרני האור בצילומי השחור-לבן של האמנית מאירים את היער הסבוך. כארכיאולוגית היא שולפת מתוך היער חרסים, מנתקת אותם מהסביבה שהפכה להם טבעית עם השנים, מבודדת אותם ומתעדת אותם כרפאית המחפשת את הדרך להשלימם לפריט הגדול שהם היו חלק ממנו. מתוך הסבך צדה עדשת המצלמה תלתל ברזל[4] אשר נקלע בין ענפים צומחים. עובד מתעדת וקאדי מחלצת את האובייקט וקולעת אותו והוא, פריט שהוצל והשתקם, הופך מתלתל ברזל לעגלת תה.[5]
שיא העלילה
אפלטון טען באמירה הכללית כי היקום כולו הינו תוצר של כפיית סדר על האי-סדר.[6] הסדר העומד מול הכאוס הוא הטבע, ויופיו הוא מלאכת ההשלמה העומדת בבסיס קיומנו.
קאדי ועובד מפלסות דרכן ביער העתיק הנתפס בעיני השתיים כמחזה חדש. הן חשות את המטמורפוזה שהטבע וסביבתו עברו ועוברים. בשתי זוגות של עבודות צילום של עובד גדר כפולה ו- דרך השומרים נצפים אתרים שיד אדם נגעה בהם והותירה חותם. דרך אחת חוצה את הפריים פעם לאורך ופעם לרוחב ומשנה את צורתה בזמן.
האי-סדר שבסריגי הטבע שקאדי עוברת בהם מאלצים אותה להתאחד עם האנרגיה הפראית של אמא אדמה. כאן הסדר הוא בידיה, והיא מחלצת את הפריטים הזרים, שנפצעו וחרבו. קאדי עובדת ביער. את רוב עבודתה יצרה תחת הצל וסבך העצים. עובד במצלמתה מצלמת עדויות למתרחש באותה פיסת יער.
אומברטו אקו (Umberto Eco)[7] בספרו תולדות היופי כותב כי "היופי נולד משיתוף הפעולה בין הדברים, ועל כן ניתן להגדיר כ"יפה" את הפעולה ההדדית של האבנים שלעיתים דוחפות זו את זו ולעיתים נשענות זו על זו וכך שומרות על יציבות המבנה".[8] כך העבודה המשותפת של שתי האמניות, קאדי מפלסת, נוגעת וחושפת במו ידיה ועובד מתעדת ומעניקה במה מוזאלית לפרטים הנחשפים במצלמתה.
העלילה – ההכרעה
התערוכה עין ח'ור של שתי האמניות מהדהדת את אסכולת אמנות האדמה (Land Art), שצמחה בסוף שנות ה-60 וה-70. האמנים כמו ריצ'ארד לונג (Richard Julian Long), וולטר דה-מריה (Walter Joseph De Maria) ורוברט סמית'סון (Robert Smithson) השתמשו באדמה ובחומרי טבע כחומר גלם ליצירתם. האמנים באסכולה זו פעלו באתרים שקהל המבקרים כמעט ולא הגיע אליהם, הם שינו את האתרים תוך שימוש בחוקיות הטבע ולעיתים אף שאלו חומרים מן הטבע אל תוך הגלריות והמוזיאונים.
בבסיסה של אותה אסכולה מוצאים את ההתעוררות האקולוגית התופסת תאוצה בשנים האחרונות, בדומה לתנועות אקולוגיות כמו שומרי היער הפועלת בארץ. שתי האמניות אמצו פיסת יער מוכרת להן מהעבר ומהווה. החדירה אל מרחב היער הביאה את קאדי לפעול גם כמשקמת וגם כמשחזרת, היא ניקתה את חלקת היער והותירה פסלים בשטח, כאלו שנבנים עם הזמן. העבודה סוול נותרה בלב היער ומייצגת את הסדר שבאי-סדר. ענפים אנכיים מקבעים את הענפים המאוזנים, ביניהם קלעה ענפים שכנים וגמישים המייצרים פרגוד סבוך אך שקוף של טבע.
ב-7 באוקטובר 2023, פרצה המלחמה והותירה את ארצנו מדממת וכואבת.
שתי האמניות, נאלצו להתרחק מחלקת היער הסמוכה לביתן וגלריה גבול שבקיבוץ נותרה בשיממונה.
הגלריה ומרכז אמנויות ע"ש אפטר ברר שבמעלות-תרשיחא מארחת את התערוכה ומעניקה במה לתערוכה שנהגתה וטרם הוצגה בשל במלחמה.
בדומה לסיפור אגדה, הנרטיב של התערוכה מנתק את הצופה לרגע מן המציאות. כשתי פיות יער, האמניות מובילות את קהל המבקרים במסלול שהן איתרו וחשפו, פעלו בתוכו ותיעדו אותו תוך כדי. חלל היער הריק מחד והמלא מאידך מהלך קסם ביופיו ובפראות שלו. ההליכה בתערוכה כמו מבקשת לייצר תודעה וקסם בקרב קהל הצופים. תודעה לשמירה על הטבע להתפעמות מהקסם שבו.
מיטל קילמניק – אוצרת.
[1] הכתוב מתייחס לצילום פורטרט מהגב, דורון עובד, 2023 ובו מצולמת אפרת קאדי בשמלה סגולה מהגב.
[2] הכתוב מתייחס לעבודה מעגל האלות, אפרת קאדי, 2023.
[3] הכתוב מתייחס לעבודה דורון עובד, קיפוד קטן ביער, 2023.
[4] המושג תלת ברזל מתייחס לעבודה דורון עובד, גדי בסבך, 2023.
[5] הכתוב מתייחס לעבודה אפרת קאדי, גדי, 2023.
[6] מגי ב', 1997, הפילוסופים הגדולים, מבוא לפילוסופיה המערבית, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עליית הגג: תל אביב
[7] אומברטו אקו (1932-2016) פילוסוף והיסטוריון של ימי הביניים.
[8] אומברטו א', 2002. תולדות היופי, זמורה ביתן, דביר: אור יהודה
‘Ein Hur
Efrat Kadi and Doron Oved
The exhibition ’Ein Hur developed and took shape on Kibbutz Hanita, which settled on its land in 1938 as one of the “Tower and Stockade” settlements. The kibbutz is situated in the Western Galilee, on the Lebanese border. When the Iron Swords war began, the residents were evacuated from the kibbutz. As of this writing, it still stands empty of people and activities, as is the Gvul Gallery which played a major role in the community’s cultural life.
Efrat Kadi and Doron Oved both live on the kibbutz – Kadi through marriage to a Hanita “native son,” and Doron as a native “kibbutznikit.” The two artists have been weaving a shared story; at its center is the forest located on the periphery of the kibbutz, behind Kadi’s house. The artworks engage in the forest’s historical past and present.
The artists have been at work on the Trail of the Forest Guardians in the forest adjacent to Khirbet ‘Ein Hur situated on the slopes of Hanita. This is a dense forest which throughout the years has accumulated construction debris and manmade trash. Untamed nature took hold of the waste located in the forest and sent out branches, burst out and seemed to clasp the remnants of the trash to itself.
Each of the artists maintains a different artistic practice; together they constructed intertwined art narratives. Kadi touches upon the forest materials, pulling out material, cutting, classifying, entwining branches, and sculpting. Doron documents the moment with her camera. Her ability to distance herself even slightly from the lens enables her to observe a moment from the distant past when she was a young girl playing in the same forest and at the next moment to observe it through her eyes as an adult photographer.
The Plot is Woven
The forest in fairy tales is a sign of what is to come. The word “forest” evokes other words such as “thick,” “dense,” “complex,” and “dark,” arousing sensations of warning and threat, or, alternatively, a place in which to lose or orient oneself.
Two women stroll through the ‘Ein Hur forest. The first wears a violet-colored dress[1] and clasps a very thick branch to her chest. This is a branch that fell from a large oak last winter. Kadi makes her way between clematis, laurel, and terebinth, treading on a surface of fallen oak leaves that stuck to the ground as layers of history, unperturbed by the garbage left by people. Remains of an old barbed-wire fence lie on the ground, remains from the old fencing around the kibbutz replaced by a new security fence that now encloses the entire kibbutz and creates a physical border with the Lebanon. Kadi seats herself down on the leaves and weaves a thick branch of flexible laurel with an iron construction rod to make an airy three-dimensional piece. In the end, nature overcomes the iron and the amorphous shape to create braided movement, bursting out.[2]
The second woman tensely follows the path that opened up in the forest. Artist Doron Oved recreates her steps as a child in the forest and photographs a concrete structure from the time of the British Mandate nicknamed the Porcupine, around which she used to play.[3] Traces of the sun’s rays in her black and white photographs illuminate the thick forest. Like an archaeologist, Oved extracts pottery shards from the forest, severing them from the environment that became natural for them over the years. Like a restorer, she seeks a way to complete them and re-form the large object of which they were originally a part. Out of the dense forest, the camera hunted and tracked down an iron “curl” that became stuck between growing branches. Oved documents as Kadi extracts the object and braids it. The rescued and rehabilitated item changes from a curl of iron into a tea wagon.[5]
The Plot’s Climax
Plato argued that the entire universe is the result of forced order on disorder. Kadi and Oved made their way through the ancient forest perceived by the two as a new play. Nature stands facing the chaos; its beauty is the work of completion that lies at the foundation of our existence.
Kadi and Oved make their way through the ancient forest which the two perceive as a new play. They sense the temperature that the nature and the environs underwent and are still undergoing. Two paired photographic works by Oved, Double Fence and The Guardians’ Path, depict sites that humans have touched, leaving visible marks. One path crosses the frame twice – once along its length and once across its width – changing its form in time.
The disorder in the “knitted” nature that Kadi passes through forces her to unit with the wild energy of Mother Earth. Here she is in charge of the order. She extracts the wounded, destroyed foreign objects in the forest through her work. Most of her art was made underneath the shade of the trees and the thickets. Oved takes her camera to photograph evidence of the events taking place in this section of the forest.
Umberto Eco[6] wrote in his book History of Beauty (2004): “Beauty is the mutual collaboration between things, and so we can define as 'beautiful’ the reciprocal action of stones that, by supporting one another and thrusting against one another, provide a building with a solid base.”[7]
Thus, in their collaborative work, Kadi makes her way through the forest, touching and exposing finds with her own hands, while Oved documents and provides a museum platform for the details exposed through her camera.
The Plot – The Decisive Decision
The exhibition 'Ein Hur by the two women artists resonate the Land Art school of art that flourished in the late 1960s and ‘70s. Artists such as Richard Julian Long, Walter Joseph De Maria, and Robert Smithson used earth and materials from nature as their raw materials. The artists of this school acted on sites that were almost hardly visited. They changed the sites while using the regularity of nature, and even “borrowed” materials from the sites and placed them in galleries and museums.
At the foundation of Land Art is the ecological awareness that has arisen and accelerated over recent years, similar to ecological movements such as “Guardians of the Forests” active in Israel. Kader and Oved “adopted” a piece of the forest that was familiar to them from the past and the present. Penetrating the forest space led Kadi to act as a restorer and a rehabilitator. She cleaned the piece of forest and left sculptures on site, looking similar to structures built over time. The piece Swell remained in the heart of the forest to represent order within disorder. Horizontal branches fix the vertical branches in place; between them, she braided neighboring flexible branches forming a natural canopy – thick as a thicket but transparent.
On October 7, 2023, war broke out, leaving our country bleeding and in pain.
The two artists were forced to distance themselves from the piece of forest adjacent to the pavilion, leaving the Gvul Gallery desolate.
The Apter-Barrer Art Center and Gallery, Ma’alot-Tarshicha hosting the exhibition, provides a platform for the exhibition conceived of but not yet shown due to the war.
Similar to the legend, the narrative of the exhibition severs the viewer momentarily from reality. Like two forest sprites, the artists lead the exhibition visitors on a route they located and exposed, acted within it, and documented during the activity. The empty space of the forest is simultaneously full of magical beauty and wildness. Walking through the exhibition strives to create awareness and magic among viewers – an awareness of the need to conserve nature and astonishment at the magic it contains.
Kilemnik Meital
Exhibition Curator
[1] Referring to Portrait from the Back (2023) by Doron Oved, a picture of Efrat Kadi in a blue dress viewed from behind.
[2] Referring to Efrat Kadi’s Circle of Terebinths, 2023
[3] Referring to Doron Oved’s artwork, Small Porcupine in the Forest, 2023.
[4] Referring to Doron Oved’s artwork, Goat in a Thicket (2023).
[5] Referring to Efrat Kadi’s artwork, Goat (2003).
[6] Umberto Eco (1932-2016), Italian philosopher and medieval historian.
[7] Umberto Eco, History of Beauty (2004). Originally published as Historia de la Belezza (2004).
