מאמות | עודד הירש
*בשיתוף עם יוצרות המחול אור אבישי ונועה דר, פרויקט רקדן בקהילה
עודד הירש הוא אמן רב–תחומי העוסק בצילום ככלי ביטוי עיקרי. בשנים האחרונות חוקר הירש דרך אומנותו את היחסים בין הפרט לקבוצה. הוא מתכנן ומביים את הסצנות אותן הוא עומד לצלם. התכנון והבימוי כוללים את בחירת האתר, זווית הצילום, התאורה, האובייקטים, הדמויות ומחוות הגוף שלהן היוצרים יחדיו את המסרים והרעיונות המרכזיים בעבודתו האמנותית.
הפעולה האומנותית של הירש מאתגרת את קבוצות המיקוד איתן הוא עובד. באמצעותה הוא בודק את מידת התלות של הפרט בקבוצה ומידת שייכותו אליה. רוב עבודותיו עוסקות בקהילות בעלות בסיס משותף כמו קבוצות ייחוס בקיבוצים, קבוצות בעלות מקורות אתניים משותפים או קבוצות בעלות משימות ממוקדות. עבודותיו בוחנות את יחסי הקבוצות למקומות ולאתרים בהם הוא בחר לצלמן.
———-
מאז ומעולם הייתה מעלות–תרשיחא פסיפס אנושי. עם הקמתה התיישבו בה עולים חדשים ממקומות שונים כמו מרוקו, טוניס, ספרד, אלג'יר ורומניה, ובמהלך השנים נוספו מתיישבים ועולים חדשים גם מרוסיה והודו. במתנ"ס שבעיר מתקיים מזה מספר שנים פרויקט רקדן בקהילה של משרד התרבות, ובמסגרתו פועלות שתי יוצרות המחול, אור אבישי ונועה דר, עם קבוצת נשים מוותיקות העיר הקרויה מאמות.[1] אחת לשבוע הן מחברות את עולם התנועה והריקוד שלהן לקהילת הנשים. שפת התנועה מהווה פעילות קהילתית מאחדת ומהנה, ובמרוצת השנים נוצר קשר עמוק ואוהב בין שתי היוצרות לקבוצת הנשים המקומיות. במפגשים ביניהן נוצרה שפה משותפת, תנועות ומחוות גוף קיבלו שמות, ורצף שמות הפכו, לפעילות משותפת ולמחול עדין ורגיש.
הירש הוזמן על ידי הגלריה שבמרכז אומנויות מעלות–תרשיחא, ליצור עבודת אומנות חדשה יחד עם קבוצה בקהילה וחָבַר לפרויקט רקדן בקהילה.[2] בתערוכה מאמות המוצגת בגלריה שבמרכז אומנויות מתעד הירש חלקים מתהליך העבודה עם קבוצת הנשים בהנחיית אבישי ודר. תוצרי התהליך עם הקבוצה פורקו והורכבו מחדש לעבודת סאונד ווידאו. עבודת הווידאו צולמה ברחבי העיר, באתרים שנבחרו בקפידה ולהם משמעויות לחברות הקבוצה ולתושבי מעלות-תרשיחא.
עבודת הסאונד בחלל הראשון של התערוכה מתעדת שירה של כל אישה בקבוצת המאמות בנפרד. כל אישה שרה, בשפת אימה, שיר ילדות שאימה נהגה לשיר לה, והקהל מוזמן להקשיב לפסיפס האנושי והתרבותי של העיר באמצעות אוזניות המשתלשלות מהתקרה. בחלל השני מתעדת עבודת הווידאו את קבוצת המאמות בסצנות מבוימות באתרים שונים בעיר. שתי העבודות הן יצירה אחת.
הצבת היצירה בשני חללים מדגישה ותומכת במחקר של הירש הבודק את הקול האישי ואת מקומו בקבוצה. בעוד הקול האישי, השביר ומוצף הגעגוע של כל אישה לאימה נשמע היטב בעבודות הסאונד האישיות, הוא נחבא בעמידה המלוכדת והפומבית של הקבוצה ומושתק בעבודת הווידאו. תנועות השפתיים האישיות המבקשות נשיקה אחת אחרונה של אם, הופכות בקבוצה למחוות ותנועות שבוימו בעדינות.
בתהליך צילום הווידאו עברה קבוצת המאמות בין נקודות אסטרטגיות, אתרים ומקומות בעלי משמעות היסטורית, קהילתית ותרבותית וגם כאלו שהאמן זיהה כבעלי פוטנציאל צילומי. בין המקומות שנבחרו היו השוק המהווה נקודת מפגש תרבותית ומשמעותית בעיר וחזר לפעול בימים אלו אחרי תקופה ארוכה שהיה סגור בשל המלחמה; המרכז המסחרי הישן ששימש, החל מהשנים הראשונות של מעלות–תרשיחא, מקום קהילתי משמעותי שבו פעל בית קולנוע והיווה מקום מפגש לבני הנוער ואתר לריקודי–עם, אך נזנח כעת ורק מעט עסקים פועלים בו; מדרגות מדשאת מרכז המוסיקה, שאפשרו לאמן לבחון בצילום את היפרדות היחיד מהקבוצה תוך שמירה על גבולותיה והגנתה של הקבוצה כשהירש צילם את הנשים במרחק זו מזו; ואתר מגדל המים האיקוני המזוהה עם העיר ושאפשר לראותו מרחוק, אשר שימש בעבודת הווידאו של הירש רקע היסטורי לקבוצת הוותיקות וטען את הווידאו במשמעות נוספת בהקשר לאסון מעלות שהתרחש לא רחוק.[3]
בחירת האתרים ביקשה, בין היתר, לייצר תגובות בקרב חברות הקבוצה ובקרב עוברי אורח שהגניבו מבטים והגיבו לתהליך העמדה והצילום. החצנת תהליך היצירה בחן את הווית הקבוצה במעגלים רחבים יותר: ההסכמה, ואף הרצון, של המאמות לקחת חלק בתהליך היצירה ברחוב שחשף אותן לעוברי האורח המוכרים לרובן והתמיכה הקבוצתית לה זכתה כל אישה מחברות הקבוצה האחרות משקפים את כוחה של הקבוצה. נראה כי תהליך היצירה הפומבי עומד בניגוד לאינטימיות ולרגישות שנדרשה בתהליך הקלטת עבודת הסאונד המוצגת בחלל הראשון של התערוכה.
האומנות יכולה לשמש כלי לארגון קהילות, להגביר את התודעה המשותפת, לעורר סולידריות ולהשפיע על שינוי חברתי. בתורן, קהילות משפיעות על היצירה האמנותית שמקבלת משמעות בתוך הקשר חברתי-תרבותי. אך תהליך היצירה של האומן מחוץ לכותלי הסטודיו מעצימה את הקשר וההשפעה ההדדית בין האומנות לקהילה. כשתהליך יצירת האומנות, המשמשת ככלי לביטוי אישי, תרבותי וחברתי ומעוררת רגשות ורעיונות נחשף – הוא עשוי לייצר רובד נוסף לשיח בקהילה. ואכן, תהליך היצירה עם קבוצת המאמות מהדהדת נקודות מבט נוספות כמו הרוח התיישבותית של הציונות הגלילית של כל אחת מחברות הקבוצה ומסען האישי אל העיר מעלות–תרשיחא הצפונית מתעצמים בימים אלו נוכח הדי הפיצוצים, המטוסים ורוח הקרב שעד לפני שבועות מעטים היו חלק משגרת יומן.
היצירה, שהתעצבה בעזרת המאמות והליווי של יוצרות המחול אבישי ודר, משקפת את נקודת המבט של הירש, גישתו, אופיו והתוכן האומנותי שביקש להציג בקדמת הבמה. לצד אלו, מצאה קבוצת הנשים את החופש האומנותי שלה כדי להביע את אופייה, חוזקה הקהילתי, התרבותי והלוקאלי הייחודי, ואלמנטים מתוך תהליכי העבודה עם אבישי ודר.
———
הקבוצה והפרט הם שני מושגים מרכזיים הממחישים את האינטראקציה בין האישי לחברתי. קבוצה היא אוסף של פרטים אשר מתקיימת ביניהם מערכת יחסים. לקבוצה עשויות להיות מטרות את ההתנהלות שלה, יכולה להשפיע על הפרטים בתוכה, לעיתים באופן מודע ובאמצעותה מתפתחים ערכים חברתיים, נורמות, הרגלים ומוסדות. לעומת זאת, הפרט הוא ישות עצמאית, בעלת זהות ותודעה משלה. במובן זה, היחיד מגלם את היכולת והחופש לבחור, לחשוב ולהתנהג בצורה המבדילה אותו מהקבוצה. בין הקבוצה לפרט מתקיים קשר הדוק: הקבוצה יכולה להשפיע על התנהגות הפרט, הפרטים שבתוכה עשויים להשפיע על עיצוב הקבוצה עצמה. התהליכים המתחוללים בין הפרט והקבוצה מעידים על הקשר ההדדי בין השניים. ההתמסרות הטוטאלית של כל אחת מהמאמות למשימה המשותפת העצימה לא רק את הקבוצה, אלא גם את כל אחת מהנשים בקבוצה.
לאורך תהליך העבודה תמכו השפה הצילומית של הירש וההנחיות של אבישי ודר ברעיון הבוחן את הפרט והכלל. בצילומי הווידאו התקיים דיאלוג מתמיד בין צילומי דיוקן של הנשים לבין הצילום הקבוצתי. הדיאלוג ניבט בעבודת הווידאו של הירש במשחק עדין במושגים קרוב–רחוק ופתוח–סגור המתכתבים עם תנועות המדויקות והמדודות שנבחרו על ידי אבישי ודר.
בספרו צאצאי הזמן ודיירי המרחב מציין יהודה גרינפלד גילת שהמעבר שעשו מיליוני אנשים מהכפר אל העיר במהלך המהפכה התעשייתית חיזק את הצורך בהגדרת טריטוריה מרחבית ואוטונומית למושג פרטיות.[4] בדומה לערים קטנות אחרות, העיר מעלות–תרשיחא גם היא קלטה אוכלוסיות שעלו מערים וכפרים שונים בעולם. מעלות–תרשיחא ייחודית במבנים התרבותיים ובמרקם האנושי שלה, ונשמר בה עדיין צביון כפרי שמשפיע על קשרים חברתיים ותרבותיים המתגלמים בקבוצות קהילתיות בדומה לקבוצת המאמות. החלק הדרומי של הגלריה שבו מוצגת התערוכה שימש כבית לראשוני המתיישבים בעיר. וכך, הירש, שחבר לאבישי ודר ולקבוצת הנשים הוותיקות בעיר, מציג בקול ובתמונה הנעה את הקשרים בין הפרטי והאישי לקבוצה ולקהילה בחלל שבו מרחפות רוחות הזיכרון של ראשוני העיר.
היצירה של הירש בודקת ומנכיחה את ההתמודדות של הפרט עם נורמות חברתיות. הקול הבודד בעבודת הסאונד מייצג את הפרט ועבודת הווידאו מייצגת את החברה. אל תוך עבודת הווידאו נכנסים אלמנטים מעולם הטקסים הפולחניים כמו תנועות משותפות של הנשים הבוחנות את מושג הזהות והערכים האישיים של כל אחת מהמשתתפות ביחס לקהילתה.
אוצרת: מיטל קילמניק
קבוצת המאמות, מתנ"ס דור לדור, מעלות–תרשיחא:
אוחיון אניטה | אלקיים אליס | בוזנח אסתר | בן הרוש תמר | דידי מזל | זנאתי רבקה | חיון הילה | כהן רותי | לוגסי אסתר | לוי יפה | לחמני חנה | פייג רחל | רוזנברג מזל | שהין מירה | שלוש מלי | שם טוב אילנה
[1] מתנ"ס דור לדור הפועל בעיר מעלות–תרשיחא מארח ומקדם את קבוצת המאמות מזה שנים ופעיל בתחום הקהילה המקומית.
[2] פרויקט רקדן בקהילה הוא מיזם של משרד התרבות שמטרתו לקרב ולחשוף את הקהילה המקומית הפריפריאלית לעולם הריקוד, המחול והיצירה.
[3] אסון מעלות מתייחס לאירוע הטרור הטראגי שהתרחש בשנת 1974 שבו נרצחו תושבת האזור, תושבי העיר, ותלמידים ומורים מצפת ששהו בבית הספר נתיב מאיר הסמוך למגדל המים.
[4] גרינפלד גילת, יהודה (2015). צאצאי הזמן ודיירי המרחב, 22. ריסלינג: תל–אביב.
