מעשה יש ואין | ענבל לוטן

האמנית ענבל לוטן עובדת עם חומרים שהופכים את ההעדר ליצירה. התערוכה מעשה יש ואין המוצגת בגלריה ע"ש אפטר ברר במעלות-תרשיחא, מתמקדת במקורות ההשראה של האמנית ובהיבט הפילוסופי והחוויתי של הטכניקה הידנית-מסורתית של מגזרות הנייר. העבודות מזמינות את קהל הצופים להרהר כיצד החסר, הנפער מתוך החיתוך, מייצר נרטיב. כל פעולה פיזית בנייר מהווה אקט יצירתי בה השאריות והפערים הנפערים הופכים לחיים, בצורות ובמובנים חדשים. המלא והחסר בטכניקה מתקיימים זה לצד זה, ובאמצעותם מתקיים דיאלוג מרתק של נראות וחסר המעוררים תחושות פנימיות.

מגזרת נייר היא יצירה אמנותית הנוצרת על-ידי חיתוך נייר מדויק, גריעת החומר ויצירת דימויים גיאומטריים, צמחיים, פיגורטיביים ועוד. ההיסטוריה של מגזרות הנייר ראשיתה בסין העתיקה (618-907 לספירה), שם השתמשו בנייר מגולף עבור קישוטים לחגיגות. הקישוטים כללו דימויים של חיות, צמחים ומוטיבים דתיים. טכניקת החיתוך הסיני המוקדמת ביותר של נייר כיצירת אמנות מקורה כבר בסביבות המאה ה-4 וה-5. יש להניח כי המצאת הנייר בסין במאה ה-2 לפנה"ס אפשרה את התפתחות הטכניקה הזו, בנוסף לשיטות עבודה אחרות הקשורות לנייר. הטכניקה רווחה בסין כולה ובמהלך המאה ה-9, התפשטה למזרח אסיה, במיוחד ליפן, שם הפכה לאמנות מסורתית. במאה ה-16, השימוש במגזרות נייר התפשט לאירופה, שם הפך לפופולרי בקרב המעמד הגבוה ושימש לקישוט חדרים ולעיטורים אישיים. בתקופה זו הטכניקה שילבה גם מוטיבים וסמלים דתיים ותרבותיים. במהלך השנים, ובמיוחד במאות ה-19 וה-20, הטכניקה הפכה נפוצה ושימשה בנוסף גם ליצירת כרטיסי ברכה ואלמנטים דקורטיביים נוספים.

לאורך ההיסטוריה מספר אמנים השתמשו בטכניקה ביניהם אנרי מאטיס (1869-1954) Henri Matisse שנהג להשתמש בטכניקה באמצעות צביעת גליונות נייר, חיתוך פיסות והרכבת דימויים חדשים. אמן-סופר בולט נוסף אשר נהג להשתמש בטכניקה הוא הנס כריסטיאן אנדרסן Hans Christian Andersen (1805-1875) .  הסופר הידוע בעיקר בזכות סיפוריו המפורסמים, כמו "הברווזון המכוער", היה גם אמן מגזרות נייר. הוא יצר מגזרות נייר מורכבות ובהן דמויות ודימויים מיתולוגיים מעוררי השראה. החיתוכים של אנדרסן לא היו רק אמצעי אמנותי אלא גם כלי לתיאור סיפורים באמצעותם העצים רגשות ותכנים פנימיים. השפעתו של אנדרסן ניכרת ביצירותיה של לוטן, כשהיא בוחרת לתאר בעבודותיה גם את האגדה "אצבעונית" שנכתבה בשנת 1835. לוטן הוגה בדמיונה אגדות נוספות דמיוניות ואישיות בהשראת סיפורי עם ואגדות מתרבויות שונות.

העבודה אגדה אירית מומצאת המוצגת התערוכה נוצרה  בהשראת מיתוסים מהפולקלור האירי.  העבודה כוללת דימויים מתוך אגדת עם בה מופיע איכר בשם שיימוס ולצידו קרברוס^[1] בעל שלושת הראשים וגם דימויים בדויים נוספים בהשראת הסיפור. בעבודה זו ובעבודות נוספות המוצגות בתערוכה נראה כי לוטן יוצקת אל היצירה נרטיבים המורכבים מתמות של אהבה, טבע פראי וקונפליקטים אישיים וקולקטיבים.

באמצעות מגזרות הנייר, האמנית מצליחה לייצר אווירה מיסטית של אגדות. כל מגזרת נייר המוצגת בתערוכה מבטאת מאבקים פנימיים של דמויות וזעקות חרישיות של אהבה שקטה, כאב וצוהר לסיפורים רחבים יותר המגוללים את מורכבות החיים אל מול כוחות הטבע והאמונה. לצד הדיאלוגים של לוטן המתקיימים בתוך היצירות, מתקיים דיאלוג חשוב נוסף בין הצופה ליצירה אשר מקבל תוקף ומשמעות ומקביל לדיאלוג  שבין אגדה למציאות החיים, בה החסר והשלם נוכחים תמיד כמו במגזרת הנייר.

החסר והשלם במגזרות הנייר של לוטן נמצאים בשליטה. הם מדודים, אסתטיים  וחתוכים בדיוק להפליא. הם מזמנים להיכנס לתהליך של חיפוש אחר מהות ומשמעות בתוך חוויה אנושית, כמראה לפערים ולהשלמת החסר בנפשו של האדם. מגזרת הנייר מציעה התבוננות רגשית פנימה על הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו ואת סביבתנו.

סדרת העבודות חמשת הקולות על פי השיר של אן סקסטון מהווה את הלב הפואטי של התערוכה. הסדרה כוללת חמש עבודות בהשראת השיר מה אומרים הקולות? דוקטור Y שואל של המשוררת סקסטון.^[2] כל אחת מחמש המגזרות מייצגת קול אחר בשיר. הקולות מביעים רגשות שונים–  כאב, אובדן, ייאוש, אהבה וייסורים. בעבודה הראשונה גופה של סקסטון עצמה נתמך על ידי הסירנות המופיעות בשיר, בעבודה השנייה בובת החוטים הגדולה התחומה בתוך חלל היצירה מאיימת על בני משפחתה. בעבודה השלישית הלץ האכזר יורק על דמות המשוררת בחיתוך מדויק מתואר בלבן כמו בשיר. בעבודה הרביעית בגוף עירום, סקסטון  עומדת על קרקע של תרופות ובעבודה החמישית דמותה האוחזת בשוט עשויה מדגיגים ופניה מיוסרות בהקבלה למילות השיר. כל קול בשירה של סקסטון מקבל התייחסות ביצירה של לוטן. היא יוצרת שיחה פנימית בנפשו של הצופה ומזמנת אותו להתחבר לעולם עשיר מורכב ומרובד.

התערוכה של לוטן נבחרה להיות מוצגת בחלל הדרומי והאינטימי של הגלריה במטרה להעצים את החוויה אצל הצופה. החלל ששימש כבית מגורים לשתי משפחות עם הקמת העיר מעלות, הינו קטן, חשוך וקשת חוצה אותו. שני חלקי החלל מאפשרים לקהל המבקרים לחוש את אווירת האינטימיות בה לוטן עובדת ומאלץ את הצופה להתקרב ולהתייחד עם כל יצירה בנפרד ולבחון אותה פעם אחת בנפרד ופעם שנייה בהקשר הרחב של התערוכה.

במרכז החלל, ממוקם שולחן המדמה את שולחן העבודה של לוטן במטרה להמחיש את שלבי העבודה שלה. השולחן מציע הצצה אל תוך עולם היצירה של לוטן וגם מעניק חוויה מוחשית לתהליכים השונים של הטכניקה. על גבי השולחן כל פרט הופך רלוונטי, שאריות הנייר מקבלות מעמד של יצירה מוגמרת וכלי העבודה של לוטן כמטאפורה למנצח על יצירה מוזיקאלית. מעל שולחן העבודה של האמנית הצופה יכול להרגיש שותף לעבודה חיה, נרקמת ומרגשת שטרם הסתיימה ודרכה להידרש להיכנס לתהליך הפנמה של משמעות החסר הבורא יצירה חדשה.

נראה כי לוטן מקבלת השראה ממקורות רבים לעבודותיה ובהם סיפורים ואגדות ממקורות שונים. הסיפורים לא תמיד באים מתוך המרחב החיצוני, אלא לעיתים מתוך נביעה פנימית ופרטית ומתוך הרהורים אישיים ואינטימיים. כל אחת מהעבודות של לוטן מספרת סיפור אישי, לעיתים מיתולוגי, לעיתים יומיומי, יתכן שנובע מתוך תחושות פנימיות, זיכרונות או חוויות נפשיות. לוטן משתמשת בסיפור גם ככלי לייצר קשר עם הצופה במטרה להציב אותו מול סיפור המעורר זיכרונות או רגשות, ובכך לייצר חוויה משותפת. כוחן של היצירות הן גם במרווח שבין המציאות לפנטזיה, בין הסיפור לאמת רגשית.

שם התערוכה מעשה יש ואין הוא לא רק שם, כי אם רעיון פילוסופי המבטא את החיים עצמם. החסר שבמגזרות לא מעיד על שלילה, אלא על יצירה ובריאה. כל חיתוך בנייר הוא מעשה של יצירה, ואם נרצה – פעולה המייצרת עולם. במובן זה, העבודות של האמנית משדרות מסר על תהליך של חיים, שבו כל אובדן או חסר הופך לשדה פעולה. מגזרות הנייר האסתטיות, מבטאות את הדיאלוג הפנימי של האמנית עם חומר, צורה ורגש. כל פיסת נייר שנגרעת יוצרת מרחב חדש וקול המבטא תחושות פרטיות וקולקטיביות בעידן של אי-ודאות במיוחד בעת הזו על רקע מלחמת חרבות ברזל.

התערוכה היא הזמנה לחשוב מחדש על החסר והשלם על איך החוסר מאפשר יצירה חדשה ודיאלוג פנימי וחיצוני. ברגע של אינטימיות, הצופה מוזמן לחוות את העבודה לא רק כאובייקט אמנותי, אלא גם כצלילה אל עולמה הפנימי של האמנית, אשר מביאה אל קדמת הבמה את היש והאין בדרכים בלתי צפויות ומרגשות.

מגזרות הנייר של לוטן מחברות את הצופה לתהליך היצירה המבוסס על עקרון של חיסור. כל חיתוך יוצר את ה"אין" והרגע שבו חומר נלקח מתוך העבודה משאיר אחריו רווח אשר הופך למשמעות והוויה. אותו חיסרון הופך באחת ליצירה ולאבן היסוד שלה ופעולת הפירוק המדויקת והמיומנת שלה, מובילה להשלמת הצורה ומעוררת את הנרטיב לחיים. התבוננות ביצירות שבתערוכה מצליחה להעביר את הדינמיקה ושיטות העבודה של לוטן. כלי החיתוך האלימים מתגלים תחת ידיה כרגישים וכבוראים סיפורים עמוקים וכל חוסר של חומר הופך לנוכחות אינטימית.

מיטל קילמניק
אוצרת

[1] מפלצת אגדית מן המיתולוגיה היוונית, כלב הציד של אל השאול היווני האדס ושומר שער ממלכתו.

^[2] אן סקסטון (1928-1974) משוררת וסופרת אמריקאית. לוטן קיבלה את השראתה מהשיר מה אומרים הקולות? דוקטור Y שואל מתוך ספר השירים:. סקסטון א. (2015) שיעורים ברעב. מפעל הפיס: ישראל. תרגום יעל גלוברזון

ארכיון תערוכות

שיתוף