close
אין מוצרים בסל הקניות.
27.03.2020 - 11.07.2020

אני עוד חי

נחמה באר

27.03.2020 - 11.07.2020
אני עוד חי
נעמה חייקין

התערוכה מבוססת על אלבום תחריטים שנערך על ידי פריד אבו שקרה, שליווה את נחמה באר במשך שנתיים כחלק מהכשרתה האמנותית. באר, עובדת סוציאלית, היא דור שני לניצולי שואה; משא המלווה אותה ואת משפחתה יום-יום, והוא טוטאלי וכבד. משא זה מבוטא בעשייתה האמנותית המוקדשת כל כולה לו. בהקשר זה כותב אבו שקרה:  "הזיכרונות עולים ומפעפעים בהתקפי היסטריה שחווה האמנית לאחר שהודחקו זמן רב כדי לאפשר לה לשרוד. הם אמנם יוצרים עיוותים וקשיים בחייה, אבל גם מחדדים את מחשבותיה ותחושותיה ומזינים אותם במושגים הומניים, שבאמצעותם היא מתעדת את האירועים ומנסה להפיק לקחים ולהעמיד אותם לרשות הדורות הבאים.[1]

נחמה באר - אני כאן ושם
ללא כותרת
 

יולנדה גמפל, בפרשנותה להיסטוריונית נדין פרסקו (Nadine Fresco) כותבת שהיא מתארת את  בני הדור השני לניצולי השואה כ"אנשים שנכרתה להם יד שאף פעם לא היתה להם. הם יחושו את הכאב, אך הוא כאב פנטום בו אמנזיה לוקחת את תפקיד הזיכרון. העבר היחיד שהם זוכרים הוא שהם לא זוכרים כלום. ילדי הניצולים חייבים למלא את האזורים החסרים באמצעות מילותיהם ודמיונם, למצוא את דרכם חזרה לעבר שהוכחש ולהיזכר במה שלא ידעו."[2]

בתחריטים המוצגים לפנינו ניכרת מערבולת רגשית בדמותן של דמויות מסתחררות – נשים ברובן. זוהי הזדהות אישית, נשית; משאן עובר בגופה שלה. להיבט התחושתי-רגשי מתווספים דימויי שואה "טיפוסיים", המוכרים מתצלומים וסרטים ומאופיינים בריבוי. אלו מותכים יחדיו; חוברים למציאות מאיימת, חזותית וסימבולית בדמותם של פרחים בעלי ממדי ענק, עקורים, נבולים.

ההזדהות עם קורבנות השואה, המתים והחיים, עד לכדי יצירת זהות משותפת, מוכלת גם על האחר באשר הוא סובל. "כאדם", כותבת באר, עליי למצוא את הניצוץ שיש בי, שיש בכל אדם באשר הוא. לטפח אותו, למצוא דרך להתענג עליו, כמו על אור רוטט וצלול מול הצל. העשייה למען האחר מגביהה את נפשו של האדם. כמו קוביית הסוכר ששמרה חברתה המורעבת של אימי ונתנה לה ביום הולדתה ה-21 בצעדת המוות ב-20/02/1945."[3]

נחמה באר נולדה ב-1951 בחיפה לאלפרד ובטי פרנק. הוריה, ניצולי שואה, שיתפו את שתי בנותיהם בעברם. בילדותה התגוררה המשפחה בשכנות לניצולי שואה נוספים "ולרובם היה מספר כחול על הזרוע", מספרת באר. "שעות אחר הצהריים, בעת שידור התוכנית ברדיו במדור לחיפוש קרובים, היו שעות קשות בכל הבתים ולוו לא פעם בבכי", היא ממשיכה.[4] משפט אייכמן השפיע מאד על אמה וגרם לה לשתף את המשפחה בזיכרונותיה. יצירת חוויות שמחות שהתלוו לתהליכים שיקומיים שעברה המשפחה, פינו מקום לחיים חדשים. שם התערוכה "אני עוד חי" הוא המשפט שאמר אביה כל בוקר, בהולנדית, בעודו מתגלח אל מול המראה.

נחמה באר נשואה לאלכס ולהם ארבעה ילדים ושלושה-עשר נכדים.

 

 

[1] פריד אבו שקרה, גבולות אצבעותיהם, מתוך: נחמה באר, אני עוד חי (אלבום תחריטים), הוצאה עצמית, 2018, לא ממוספר.

[2] יולנדה גמפל, "דור הניצולים והדור השני לניצולי השואה", בתוך: פסיכואנליזה: הלכה ומעשה (בעריכת דר' יוסי הטב), הוצאת דיונון, 2005, עמ' 507.

[3] נחמה באר, אני עוד חי, בתוך: נחמה באר, אני עוד חי (אלבום תחריטים), הוצאה עצמית, 2018, לא ממוספר.

[4] נחמה באר, בשיחה עם נעמה חייקין, 2020.