close
אין מוצרים בסל הקניות.
01.02.2019 - 23.03.2019

היה פעם אני

תערוכה קבוצתית

01.02.2019 - 23.03.2019
היה פעם אני
רותם ריטוב

משתתפים: אילונה אהרון, ורד אהרונוביץ, עדי ברנדה, הדר גד, חיים גל און, גידי סמילנסקי, אסד עזי, דביר כהן – קידר, תמי סואץ,  חוה ראוכר, רות שלוס, שיבטה טויו, תמר שפר

תאוות החיים, במלוא תפארתה ויופייה, גם אם נחבאת, תהיה שם תמיד. 

לעת זִקְנָה, בגידת האני בעצמי, עצמי בגופי, בי ובמי שהנני, מחייבת אותי להתרגל לעצמי כל יום מחדש.

התערוכה היה פעם אני היא מחווה לאדם, לאנושיות, לחמלה ותאוות החיים: להיות, לחשוב, לחוות, להחליט, ליצור, להמציא, להרגיש… מחווה לתשוקה לערך כלפי העצמי עד הנשימה האחרונה. 

התערוכה נאצרה בהשראת טקסט מכונן האני המצומק, שנכתב על ידי רות בונדי בהיותה בת כמעט 91, לאחר אשפוז במחלקה לשיקום גריאטרי בבית החולים שיבא. הטקסט פורסם לאחר מותה בדצמבר 2017 בעיתון הארץ ביוזמת בִּתָּה טל בשן.

במהלך האוצרותי ישנה שאיפה כי חווית הצפייה בתערוכה דרך הביטויים האמנותיים המגוונים המוצגים בה, תעורר מחשבות והרהור במשמעויות ובהשלכות הבגידה העצמית לעת זִקְנָה; בגידת הגוף באופן פיזי ומנטלי; היכרות מחודשת עם אני משתנה תדיר; התרגלות והסתגלות לסדר יום והרגלים מתחדשים; כל זאת כמו גם החוויה הקשה במפגש עם הבגידה החברתית והמוסדית.

והנה, במאה ה-21, הצלחה! משך החיים התארך הרחק הרחק מעבר לגיל הפנסיה. 

הידד, אלו בשורות נפלאות לבני התמותה המפנטזים על חיי נצח מאז ימי עדן.

ילד שנולד היום צפוי לחיות מעל 100 שנים. ידוע מראש ששנות זקנתו יתפרשו על פני 4-5 עשורים.

אולם "המכונה" (גוף האדם), לא עודכנה וטרם התבשרה ביכולות המדהימות בשימור והארכת משך החיים שהביאו עמן בשורות הקידמה, הטכנולוגיה והתגליות המדעיות.

 

דביר כהן קידר
ורד אהרונוביץ' - נר
היה פעם אני - מראה הצבה
היה פעם אני - מראה הצבה
חוה ראוכר
רות שלוס
הדר גד
אילונה אהרון
 

תאוות החיים שוכנת בגוף בו הזמן שוחק והפער ביניהם הולך ומעמיק: לא עוד דילוגים קלילים או התפרשות ספונטנית על הדשא ללא חודש טיפולי פיזיותרפיה; לא עוד ריצה מהירה אל האוטובוס האחרון שמגיע לתחנה; בארוחות משפחתיות לבחור בין לא לשמוע לבין לשמוע יותר מדי את כולם בבת אחת עם מכשיר השמיעה; לא עוד קפה בוקר זריז מבלי לנהל יומן מדוקדק והצלבות מתמטיות בין אוסף כדורים צבעוניים, חלקם בגודל מתאים לוושת של פיל…

את תחושות הבגידה האישיות והרגרסיה לשלב ינקות (הן הפיזיות והן ההכרתיות), מחזקות מערכות התמיכה. נראה כי המערכות החברתיות והרפואיות, הממוסדות והמסודרות, גם הן (כמו הגוף) טרם עודכנו בחמלה ובמרחב הנדרשים במפגש עם האני החדש. פתאום מדברים ומתייחסים אל האני החדש בתינוקית. בתור תינוק-מבוגר קולי נדחק, הסמכות על העצמי עוברת למטפל והאני נעלם. 

ולבסוף, מכת המחץ בבגידת-העל מהישות שאמורה לשמור ולהגן עליי מעצמי ומאלו שאינם רואים מבעד לקטרקט שלי את האדם הבוגר שאני, החכם ובעל הניסיון, מנחיתה המדינה שעושה ככל יכולתה לחסוך בי. האני החלש נותר מובס בקרב שאינו יכול לקיים בשלב זה של חייו, לא פיזית ולא מנטלית בסדרת הבגידות של הגוף, ההכרה, הסביבה והמדינה.

בתערוכה, נוכחות עבודותיהן של שתי אמניות שנפטרו בשנים האחרונות: אילונה אהרון ורות שלוס. עבודותיהן הן התגלמות החוויה הפיזית/מנטלית/סביבתית  של הזִקְנָה. 

כיום (2018) חיים בישראל 500,000 בני 75+. מתוכם כ130,000 (24%) בעלי מוגבלות וקושי רב או שאינם יכולים כלל לבצע פעולות יום-יומיות כגון רחצה והתלבשות.

 

אילונה אהרון ( 2014-1934)

אהרון יצרה במסורת הפוטו-קולאז' של שלהי המאה העשרים והתכתבה עם זרמים כמו דאדא ופופ ארט. ריקוד, מוזיקה ואלתור היוו אבני יסוד לעבודותיה, בעזרתם יצרה תיעוד מרתק של חייה. עברה כרקדנית וכוריאוגרפית בסלדר'ס וולס רויאל בלט בלונדון, השפיעה על מכלול יצירתה. אהרון חקרה מערכות יחסים בין גוף, מקצב ומראה חיצוני, ועימתה אותן עם יסודות גיאומטריים היוצרים חיתוך וקטיעה. בתערוכה מוצג מקבץ עבודות פוטוקולאז' העוסק באופן אובססיבי במבטים על הגוף והזדקנותו. במקבץ, אשר מרביתו צולם ע"י אהרון בשנות ה-90, מעמידה האמנית במרכז את הגוף שלה – ידיה, רגליה, בטנה… הגוף שהיה פעם מרכז עיסוקה כרקדנית מוצג כעת כגוף בו ניכרים סממני הגיל ואיברים דואבים שעברו שינוי והתמרה בחלוף הזמן.  

 

ורד אהרונוביץ'

דמות הילדה בעבודותיה של אהרונוביץ' משמשת כדוברת המספרת ללא מילים. הילדה מבטאת מחשבות אמיתיות דרך מעשי קונדס, להטוטים והשתובבויות, בסיטואציות אגדיות או דמיוניות. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות: בשתיים, הגיבורות הן נשים מבוגרות ובאחת, הגיבורה היא ילדה. העבודה אמא מתנדנדת מבוססת על דמות אִמָּהּ של אהרונוביץ, המשתובבת כמו ילדה קטנה; בעבודה לחיים (מתוך ליל הסדר), מבנה גוף האישה ספק ילדותי/נערי, ספק נשי בוגר. האישה מרימה כוסית לחיים בה שיניים תותבות, מביטה בה בעצב; בעבודה ללא כותרת (נר), ילדת שעווה מתפללת, כמו רוצה להישאר ילדה, מבקשת לא להדליק את נרות צמתה. בשלוש העבודות, בהומור והשתובבות יש תמצית נוגה, ערבוב בין סוף להתחלה, ילדות וזִקְנָה.

 

עדי ברנדה

ברנדה מגדיר עצמו כמתווך דימויים. באופן פעולתו האמנותית, הצילום הוא ארגז כלים מורכב והעבודות הן תוצאה שנוצרה לאחר עשייה מרובת שלבים. לעומת ה'צילום הישיר', עבודותיו הן תוצרי מחקר כפול: 1. מהו דימוי ומהם גבולותיו?  2. מהם משמעויותיהם ותפקודיהם של הצילום והצלם במאה ה-21?

הטיפול הקונספטואלי והפיזי בעבודותיו מתקיים בדימוי כמו גם בפרקטיקה הצילומית.

'גולדה', סדרה בה דמות האישה בעמדת הכוח, מתקיימת כחומר (נייר בר קימוט וקיפול) במנותק מגופה. הסדרה עוסקת בזמן, פני השטח של הצילום, במשך, בפירוק של מיתוסים ובזיכרון.

 

הדר גד

ורה, אלכסנדר: קטנות, אישיות, אינטימיות, נוצרו מתוך צורך וקושי להכיל ולהתמודד עם תהליכי גסיסה והתפוררות במעגלים האישיים והפרטיים. העבודות נלקחו מהאוסף הפרטי שלה, שייכות לעבר רחוק, תלויות בביתה כתזכורת למהות הלהיות בן-תמותה. "השילוב בין מטריד, מקברי ומשעשע מרתק אותי":  ורה, ציור מתוך סדרה העוקבת בהיסוס דרך המכחול אחר גסיסה ארוכה של אמו של בן זוגה של גד. דרך ציור שיניים תותבות בכוס המים שורה כבר לא יכלה ולא רצתה להכניס שוב לפיה, גד מתחברת לדמותה ואישיותה. "בהתבוננות בחלק גוף מופרד מן האדם, יש משהו מטריד". אלכסנדר, ציור מתוך קבוצת ציורים בהתבוננות בגברים מבוגרים. אלכסנדר היה קרוב משפחה, איש אשכולות מיוחד והציור צוייר בביתו, שהיה מאד משמעותי עבור גד. העבודות צוירו בפורמט 20X20 ס"מ, כמו בלטות של פעם. 

 

חיים גל און

העבודות בתערוכה הן חלק קטן מסדרה גדולה בשם כיפה אדומה 2009-2011. הדמות ששימשה למודל כיפה אדומה היא אישה בת 75, אמו של גל און. יש הטוענים כי את סיפור כיפה אדומה נהגו אימהות לספר לבנותיהן עם קבלת המחזור הראשון. הזאב והיער היוו מטאפורה לסכנות האורבות לנערה צעירה בעולם המבוגרים. כיפה אדומה של גל און, עוזבת את היער והולכת אל הירח, סוגרת מעגל וחוזרת אל ההתחלה/סוף. הסדרה צוירה שנתיים לאחר מות אביו של גל און. נראה  כי אמו למדה לשרוד ביער לבדה… 

"העבודה על הסדרה הייתה חלק מהחיים. "ניצלתי" את אימי כמודל זמין. לא היו מחשבות עמוקות על חיים ומוות תוך כדי עבודה, כאילו הדחקתי את מה שהיה שם. רק חמש שנים אחרי מותה, הבנתי שהעבודה על הסדרה, הייתה הדרך החידה בשבילי שיכולתי להיפרד ממנה. עבודה אחת, כבר בזמן שעבדתי עליה גרמה לי לעצב עמוק, עד היום, היא כיפה אדומה הולכת אל הירח.

 

דביר כהן-קידר

בטיפול חזותי מינימליסטי, מתוך עניין במטאפיזי ובנפשי, כהן-קידר מתמקד בדמויות הממוקמות במרחבים שאינם חד משמעיים. הדמויות מייצגות מהלכים פסיכולוגיים בנפשו של כל אחד מאתנו, ומעלות שאלות פילוסופיות שחזרו ונישנו במהלך תולדות האנושות. האם הילדה בעבודת המונוטייפ מביטה אל האינסוף או אל הכלום (nothingness)? בגוף עבודתו ישנו עיסוק בגוף באופן טורדני. גוף האדם מוצג כלא יציב גנטית, כמתכלה ושהשתנותו נתפסת כבגידה. המעברים מילדות להתבגרות ואל בגרות, כרוכים בשינויים פיזיולוגיים המשליכים על שינויים פסיכולוגיים. ניסיון השהיית התפתחותו הטבעית של הגוף היא תופעה הרווחת בעולם המערבי, בעבודותיו של כהן-קידר תהליך זה מתרחש בשלב מוקדם יותר ובכך הוא יוצר עולם של ילדים מקולקלים, פגועים וזקנים השוהים ומהרהרים במרחבים מורבידיים. בין עבודותיו מוצג שלד קטן מרקד בשמחה את מחול-המוות. על מה הוא שמח? האם הוא יודע דבר מה שאינו גלוי לאדם? נזהה בעבודותיו השפעות של התרבות הפופולרית והקומיקס היפני: המנגה (manga) וסרטי האנימציה (anime). 

 

תמי סואץ

את תהליך התהוותה של התערוכה היה פעם אני, מלווה סואץ עוד בטרם נהגתה וזוקקה למה שהיא. נושא הזִקְנָה על רבדיה השונים היה חשוב לסואץ שיטופל באופן אמנותי/אוצרותי וישובץ במערך התערוכות בגלריה זוּזוּ. הטקסט האני המצומק של רות בונדי שפורסם בעיתון הארץ בדצמבר 2017, פתח את ההשראה, והנושא קיבל את הכיוון לו סואץ התכוונה. באופן מפתיע, במהלך העבודה על היה פעם אני, מצאה עצמה סואץ מתמודדת עם אותן החוויות וההשלכות בהן התערוכה עוסקת. בכך הפכה התערוכה לכמעט אוטוביוגרפית המשקפת גם את ההתמודדויות האישיות של סואץ. סדרת העבודות האני המצומק נוצרה תוך ליווי התדרדרות מצבה הרפואי ואישפוזה של אִמָּהּ בת ה82. בנוסף לטיפול באִמָּהּ הכרוך בריצות אינסופיות לרופאים, למומחים, לבדיקות, לבתי חולים ומוסדות הביטוח לאומי, חלה גם התדרדרות במצבה הפיזי של סואץ. העבודות הן ביטוי לתהליך הקשה בקבלת והבנת משמעות איבוד העצמי המוכר. כשאדם הופך לנזקק ויוצא מתבניות חייו המוכרות ומהתנהלותו היומיומית, הוא מחויב להיכרות מחודשת עם עצמו ומגבלותיו החדשות.

 

גידי סמילנסקי

"ציירתי את 'גילה', ציור עירום של אישה בשנות ה70 לחייה שעברה כריתת שדיים בעקבות מחלת הסרטן. גילה מעולם לא דגמנה בעירום. עם תחילת העבודה נחשף הכוח הנפשי שהניעה אותה: השלמתה של אישה חזקה, יפה, כריזמטית עם קמילת הגוף הפגוע מחוויית טיפולי הסרטן ומחוויית הפסע מהמוות. המפגש עם גילה פתח ערוץ אינטימי בו שוחחנו על החיים שהיו, על תקוות, הצלחות, חרטות, צלקות הנפש וצלקות הגוף המנותח" מספר גידי סמילנסקי.

המפגשים עם גילה החלו לאחר שביקרה בתערוכת יחיד של סמילנסקי שסיכמה שנה של עבודה יומיומית של ציור עירום בפורמט גדול של דוגמני ודוגמניות לא מקצועיים בסטודיו. מופע הגוף בציוריו של סמילנסקי הוא תעתוע של דימוי. סמילנסקי מצייר משני צידיו של בד ללא גרונד וצבעי השמן והלכה התעשייתית בונים אסופה מופשטת של כתמים וקווים, המתהווים בסוף התהליך לדימוי פתוח, פצוע, פרום.

 

חוה ראוכר

עבודותיה של ראוכר מתריסות, הן אינן משאירות אפשרות לאדישות. בעבודה כיכר העיר, גופן החשוף ומבטן הישיר של הדמויות מעוררים אי נחת. "העירום הוא עירום קיומי, אקזיסטנציאלי, חף מכל רמז ארוטי". הצפייה בקבוצת פסלי האנשים הערומים הקטנים היא ההתבוננות מציצנית: הצצה על מצב בסיסי, ראשוני, על עירום חייתי-ביולוגי, כמו להסתכל על עצמך עירום במראה ולהיזכר כי אל עפר תשוב. 

 

אסד עזי 

מסורת ציורי הפורטרט התאפשרה רק למי ומי ורק לבעלי היכולת להנציח את דמותם, התהפכה עם המצאת המצלמה במאה ה-19. בבת אחת, האפשרות להיות מתועד, להצטרף להיסטוריה ולהנות מנִיצְחִיּוּת נפתחה עבור כולם. הסדרה פורטרטים לוקאליים נוצרה בהמשך להתעסקות רבת שנים בציורי פורטרט ובשאלות פילוסופיות בנוגע למה הוא נצח? מהו זמן? מי מונצח ומה יושב בבסיס בחירת האמן להנציח עצמו, אדם ידוע או אדם אחר? 

דרך הפורטרט העצמי בסטודיו, עזי מספר על מצבו של האמן, צורתו של האמן, אך גם חושף היסטוריה רחבה יותר, מעין 'ארכיון הלך רוח' של תקופה אישית וסביבתית. לפני מספר שנים התגלגל לידיו פורטרט של האמן מוטי מזרחי (בו הוא מופיע מיוסר, בודד ומתכלה), בהשראתו מצייר עזי סדרת עבודות של אושיות תרבות ואמנות ישראליות ידועות (פנחס כהן גן, סולימאן מנסור, מרדכי עומר, ועוד…). מפורסמים אלו, יודעים כבר  בחייהם, שייכנסו לדפי ההיסטוריה. "ומה עם אלו שלא יודעים אם הם חלק מההיסטוריה, האנשים הפשוטים, האנונימיים? ואיפה אני יושב במהלך ההיסטוריה? אני אמן שמוזמן לדיונים על מסיקי זיתים ולא לדיונים על תרבות או תיאוריות עכשוויות באמנות. האם אני אמן אנונימי? מה תפקידי במושגי הזמן וההנצחה?" שואל עזי.

מצע הסדרה הוא קלנדר מודפס של חברת FEDEX בו דימויי עבודותיו. עזי מעמת בין שתי מציאויות, שני זמנים, שני פני שטח: העבודות המודפסות ועליהן ציור ישיר בשמן. הדמויות המצוירות בסדרה הם אנשי היום יום ההולכים על קצות האצבעות והן מייצגות עבור עזי את מושג האדם הפשוט, האנונימי. "גיליתי שאני מצייר אנונימיים כי אני אמן אנונימי. אני מדבר על עצמי. הגאולה היא גאולת עצמי. אני מתנשא, אני מחליט מי אנונימי. אם אני מישהו חשוב אז אני בוחר את מי הקהל ייראה במוזיאון ואלו יהיו האנשים הפשוטים. ההנצחה של האיש הפשוט היא הנצחת העצמי. אחת הדמויות המצוירות, לא הפסיק לבכות במשך כל פגישתנו. למה הוא כל כך שבור? כל שיכולתי לעשות הוא להנציח אותו.  נראה היה שהאיש הפשוט הזה גילה שהחיים הם הבל הבלים". 

 

רות שלוס (2013-1922)

ציוריה האחרונים נעשו במאמץ להתגבר על מגבלות הזִקנה. קווי פחם רועדים על בד חושפים מאבק בקשיי תנועת היד המיומנת. העבודות נוצרו תוך שימוש בשתי הידיים בבת אחת, תומכות זו בזו, מחליפות אחת את השנייה, בהן הייתה לשלוס שליטה זהה. קווים רועדים אלו מדגישים את רוחה החזקה כשהמשיכה לעבוד בסטודיו למרות גילה ומצבה הפיזי. העבודות האחרונות כמו צוירו בהסתכלות על עצמה ועל מצבה וזאת לאחר 6 עשורי משיכות מכחול קלילות, בציורים בהם קוים וכתמים ממוקמים בדיוק מרגש, מספרים דרך עין מתבוננת והומאנית את סיפוריהן של דמויות השוליים החלשות, הנתונות לדיכוי, קיפוח ואפליה בחברה הישראלית: אנשים במעברות, ערבים, ילדים, נשים וזקנים.

"בשנות ה-80 היא מבקרת את אלזה קאפ, חברתה הטובה של אמה המנוחה, בבית אבות, ומתוך רשמי הביקורים ההם צמח עיסוק מסתעף הנמשך לא רק לעושר הציורי של דמויות הזקנים אלא לנושא הזִקְנָה וסוף החיים….הבחירה בנושא הזקנים משקפת עמדה כפולה: מצד אחד היא נוקטת, כדרכה, עמדה חברתית המצביעה על הנטייה של החברה לפלוט את זקניה אל השוליים, ולדון אותם לגורל של דחויים ובלתי נחוצים. אך מעבר לסימון הציורי של קבוצת שוליים אוניברסאלית כל כך, עוסקת רות גם בעצמה, ובשלב המאוחר בחייה-שלה. באופן פרדוקסאלי שורה רוח אינטימית על ציורי הזקנים הללו, שניזונה מן האמפטיה שחשה רות כלפי שותפיה לגיל. מעמדתה ליד כן הציור היא מספרת את סיפורם וסיפורה גם-יחד."

רות שלוס, נגד הזרם –  על הציור של רות שלוס, מבוא, טלי טמיר, הוצאת המשכן לאמנות עין חרוד, 2012 

בגיל 80, לאחר שני עשורים של ציורי זִקנה, שלוס המשיכה לצייר זקנים בידיים רועדות, תוך שהיא מתבדחת על עצמה, שכעת היא נכנסת לתוך הציורים של עצמה.

רישומי הפורטרט של נבִּיה צוירו בשנות ה-70, בסטודיו ביפו, שם הכירה, התיידדה והתוודעה לסיפורה הטראגי של נבִּיה, זקנה משכילה, ערביה נוצרייה, שנותקה ממשפחתה ואיבדה את נכסיה ב1948.

במחווה להעלמות מאביניון של פיקאסו (1907) שמרה שלוס על פני המסכות האפריקאיות, אולם תיארה את העלמות כנשים מבוגרות עם גוף בלוי. הרישום נוצר לקראת התערוכה אפרופו העלמות לציון 100 שנים לעבודה, באוצרותו של גלעד מלצר, 2006.

 

תמר שפר

שפר יוצרת סביבות מלאכותיות, מרחבים פסיכולוגיים מזוהים-מומצאים, אדריכליים-טכנולוגיים, חושיים-אנליטיים. בעבודותיה שפר מגיבה לשינויים סוציאליים, פוליטיים וטכנולוגיים עכשוויים. שיבוש תחושת אוריינטציה ואפשרות לזיהוי "נכון" של אלמנטים בעבודותיה, משמשים את שפר ליצירת מציאות מורכבת ומשתנה. שיבוש תכונות חפצים ונטרולם משימושם המקורי, מתארים חוויה אישית של תפיסת המציאות.

שמיכה לא פונקציונלית מאבדת את תפקידה כמגנה ומכסה, והופכת למרחב דינאמי כבד. 

העבודה Real Virtuality, מתארת מרחב עירוני כאותי, רוחש, מרובה נקודות מבט וסיטואציות.

מכונה היא כוריאוגרפיה דיגיטאלית של מכונות היברידיות: חלקים מכאניים עם חלקי גוף. האדם הסייבורגי המחליף איברים ביולוגים מולדים באיברים מלאכותיים.