close
אין מוצרים בסל הקניות.
06.09.2019 - 31.10.2019

זיכרון הוא בית

תערוכה קבוצתית

06.09.2019 - 31.10.2019
זיכרון הוא בית
נוגה מגדל

משתתפים: פריד אבו שקרה, לארי אברמסון, יונתן אופק, אורנה אורן יזרעאלי, אפרת אייל, איתי אלטשולר, שוקה גלוטמן, חיה גרץ רן, נאוה הראל שושני, ז'אק ז'אנו, טלי זורע, אמירה זיאן, שלומי חגי, יהודית יחנוביץ, ורדה יתום, תרצה כדן, לובקה לב, סימה לוין, חיים מאור, חנה ניר קמגושנאי, אבי סבח, קובי סיבוני, שמואל פאר, לילי פורן, מיקי צדיק, רות קסטנבאום בן דב, ג'ודי קראוז, ישראל רבינוביץ, יעל רמון, מרגיט שפטלוביץ

"זיכרון הוא בית" (אבות ישורון)

30 אמנים, שלושים שנים למרכז אמנויות וגלריה ע"ש אפטר – ברר, מעלות תרשיחא

"אדם יוצא מהבית והבית אינו יוצא מן האדם. הוא נשאר, על קירותיו ועל התלוי בהם ועל חדריו ודלתותיו הנסגרות בזהירות. או כי הבית מתרחב והולך ונעשה לדרכים שבהם ילך זה שיצא מן הבית".  [1]

התערוכה "זיכרון הוא בית" מוקדשת לשלושים שנות פעילות של מרכז אמנויות והגלריה ע"ש אפטר ברר מעלות-תרשיחא. 'בית' פריפריאלי שהפך ל'מרכז' אמנויות המנוהל ע"י עמותה עצמאית שחבריה פועלים בהתנדבות. 'בית' שהפך עם השנים למשכן דינאמי ושוקק חיים, המביא למגוון הקהלים הבאים בשעריו תרבות ואמנות איכותית. קהילה גלילית ארוגה מפסיפס אנושי רחב, המורכבת מתלמידים ומורים לאמנות, אמנים ושוחרי אמנות. התערוכה הנוכחית מייצגת את מרחב הפעילות הענפה של 'הבית', ונותנת במה לאמנים הרבים מכל קצוות הארץ שהיו שותפים פעילים בגלריה והציגו תערוכות יחיד או שהיו חלק מתערוכות קבוצתיות במהלך שלושים השנים.

 

זיכרון הוא בית
זיכרון הוא בית
זיכרון הוא בית
זיכרון הוא בית
 

"אם כך מהו בית? מקום או רעיון? האם הוא יעד שעורגים אליו במסע ממושך או מקור הילדות שממנו יצאנו לדרכנו? ניתן לראות את הבית כמקום השוכן בין המציאות הפיזית לרעיון המושגי; מקום התלוי בין זיכרונות העבר והשאיפות לעתיד; מפתן בין האינטימיות הפרטית לעולם הציבורי של מבנים ושל תרבות; מקום מגורים, ושילוב בין מבנה נפשי למבנה פיזי". [2]

אז מה הופך מקום לבית? המבנה? תכולתו? חפצים ספציפיים? אנשים? צלילים? ריחות? זיכרונות? רגשות? חלומות? נופים? מסעות? געגועים?  מה מייצג עבור כל אחד מאתנו המושג בית, ואילו הקשרים הוא מעלה.

בתערוכה "זיכרון הוא בית", הופך חלל הגלריה למרחב מציאותי ומדומיין, אינטימי וציבורי בעת ובעונה אחת. עושר העבודות כמוהו כיציאה למסע על פני הזמן: מפגשים עם העבר, ההווה והתבוננות אל עבר העתיד. מגוון העבודות בתערוכה מדגיש את הראיה השונה והייחודית של כל אמן לנושא הבית. על פניו
ההגדרה של בית נראית פשוטה וטריוויאלית, אך במחשבה נוספת המושג מתגלה ברוחב יריעתו ובאין סוף האפשרויות הגלומות בו.
בתערוכה משתתפים 30 אמנים המציגים מנעד רחב של עבודות הבוחנות את המושג "בית" העולה מתוך עולמות התוכן והאסוציאציות שלהם. ישנם אמנים המבטאים ראייה קונקרטית לוקאלית בהקמת הבית הלאומי, יש המתייחסים למושג בצורה אוניברסלית ומדברים על מושגים כמו עקירה, נטישה, ארעיות, חוסר יציבות ותלישות. ויש המדברים על חורבן הבית והנדודים בחיפוש אחריו. ישנה התייחסות לחפצי הבית, למבנה הפיזי שלו ולקשר הזוגי והבין דורי של המשפחה בתוכו. ויש גם  געגוע לבית שהיה או שלא היה, או כיסופים לבית חלומות. התערוכה מביאה גם עמדות חברתיות – פוליטיות, הבוחנות את המפגשים וההקשרים השונים עם הבית. אלה מובעים בסגנונות ובטכניקות כמו: ציור, צילום סטילס, ווידיאו, פיסול, הדפס ומיצב.

עקירה, תלישות וארעיות – העידן הנוכחי הביא עמו משברים הומניטריים כלל עולמיים; בני אדם נעקרו מבתיהם בעקבות רעב ומלחמות, ומדי יום בורחים אלפי אנשים תוך סיכון חייהם, והופכים לפליטים ללא בית. הצלם שוקה גלוטמן מתייחס לחוויית העקירה והפליטות, ומתעד ב- 2005 בסדרת צילומים כפרי רפאים טורקיים שננטשו בעקבות מלחמת אזרחים שפרצה ב- 1974 בצד הטורקי של קפריסין. הדמיון לנופינו, מעלה באוב מקומות וישובים אחרים שננטשו בנסיבות מלחמתיות בארץ ישראל. בסדרת ה"בתים" של לארי אברמסון חוזרים ומופיעים מוטיבים כמו ענף גדוע, הריבוע השחור, קורת עץ ושורשים תלויים באוויר. בית המרחף בחלל, שיסודותיו אינם נטועים בקרקע המעביר תחושות של; ארעיות, נטישה, חוסר יציבות ותלישות. הסוכה הזמנית, ארעית שבונה לובקה לב, היא בעצם ביתנו הראשון כעם חופשי מרגע צאתנו את מצרים. בית זמני שנבנה בעזרת כל מה שהיה זמין ובהישג יד בסביבה בה חיינו, במדבר.

שואה וזיכרון – עבודותה של חנה ניר קמגושנאי, מעלה את זכר השואה. היא נותנת ביטוי ל"משהו מהזיכרון הקולקטיבי שלנו בעקבות השבר הנורא שעבר עמנו במאה ה-20  'הכל כך תרבותית'. הזיכרון – שברירי, פלואידי, אך גם נוכח מאוד. ואף כי לעיתים נדמה שנעלם, הוא מתגבר והולך עם הזמן" כותבת חנה ניר קמגושנאי. רות קסטנבאום בןדב מתכתבת בעבודתה עם המושג "בתי גואי",  שפרושו החדרים הפנימיים – סוג של בית מטאפורי שמימי בו האל בוכה. מושג זה, שמקורו בתלמוד, מופיע בטקסט של הרב קולונימוס שפירא, שהוחבא בכד חלב בגטו וורשה והתגלה לאחר מלחמת העולם השנייה.

נדודים וחיפוש אחר ביתטלי זורע וז'אק ז'אנו עוסקים בנדודי משפחתם וסיפור עליתם לארץ בעזרת מטאפורת המים; האחד בונה סירות ועליהן הוא מציב מבנים דמויי קברי קדושים הטבועים בזיכרונות ילדות רחוקים ממרוקו. סירותיו מרחפות בחלל, וכמו יוצרן נמצאות במסע נדודים פנימי בחיפוש אחר משמעות ובית. טלי זורע משיטה את דיוקנאות משפחתה ומנסה להציפן מעל פני המים. מים המלווים את משפחתה לאורך ההיסטוריה. במעברים ממקום למקום, עברו המשפחות דרך מקורות מים שהם מקור החיים, ומסמלים את המשכיות המשפחה על פני דורות רבים. ספינת הירח של אבי סבח משייטת במסע נדודים, משדרת ארעיות ואולי גם כמיהה.

"עץ, בית וגבעה" – ערגה לנופי הארץ, שבים ומופיעים בעבודותיהם של שמואל פאר ויונתן אופק. מוטיב הבית של פאר אינו עוסק במשמעויות טעונות, הוא חף משאלות של קיום וזהות. לפנינו 'בית' במובן הארכיטיפי שלו, צורה פשוטה, לא מתחכמת, בית כסימן אוניברסלי ללא מקום וזמן. 'הבית' ביצירותיו של אופק הוא מושג משתנה ודינאמי. הוא  נטען משמעויות שונות לאורך השנים. לדבריו "המושג רחב ועמוק כים, או כאוקיאנוס ללא קרקעית". לעומתם בעבודותיו של קובי סיבוני הבית הפיזי נוכח מאוד למרות דקיקותו.

בניית בית לאומי – מדינת ישראל נבנתה ככור היתוך המאגד בתוכו תרבויות ממזרח ומערב, מדינה שהקיטוב בה הוא נושא כאוב גם היום. דימוייה של חיה גרץ-רן הם, אובייקטים/חפצים שהיו בשימוש ביתי בשנות   ה-50 ועליהם סמלים לאומיים הבאים לחבר וללכד את החברה הישראלית שהגיעה מפזורות הגולה.

זהות נשית ובית – הצלמת אמירה זיאן עוסקת בנושאים הקשורים לזהות הנשית בחברה הדרוזית. מזון בסיסי כמו, ביצים, חלב ולחם, מופיע בצילומיה כקומפוזיציה סוריאליסטית. מחוות הידיים המוארות יוצרות התנגדות אל מול הרקע השחור, שכמו מבקש למחוק ולהסתיר את זהותן של הנשים. אובייקטים ביתיים, חיים ודוממים מונחים בכפיפה אחת על ציר החיים המאונך והמאוזן של מיקי צדיק. באמצעות כלי מטבח ולצדם ירקות ופירות נבחנת תרבות השפע החומרית, תרבותית בה אנו חיים.

בעבודותיה של ורדה יתום משמשות תבניות גבס כמטפורה לבית – כמבנה הדומה למבצר ששומר ומגן. בצידה החזיתי של התבנית יש מעין חלון הבנוי כנגטיב של צורת מזוזה שדרכו מציץ הראש אל החוץ. לדבריה: "הספון בתוכה, מבקש להציץ אל מעבר למערכת ההגנה והחסות שהבית על ערכיו מספק ומבקש להמריא כציפור לאופקים חדשים". יעל רמון בוחנת בעבודתה, "פסולה, לא בתולה, לא נמכרה" את המושג בית, בהשראת "בית נאמן" [שמואל א' כ"ה כ"ח] היא מתייחסת לכך באירוניה עצמית "כמי שהתפרנסה מכתיבה ואיור של כתובות ולא סגרה בעצמה "עסקה"". בממד הרוחני והרגשי, מערערת האמנית את הרומנטיקה הנלווית לטקס הקמת המשפחה בתרבות העכשווית.  מיצבה של לילי פורן תווה סצנות מתוך מעגל חייה של האשה מיום כלולותיה ועד אחרית חייה. נשים בתרבויות שבטיות בחברה פטריאכלית הלכודות בתוך מסורות עתיקות יומין בנתיב חיים ידוע מראש, ללא יכולת הבעה והגשמה עצמית.

אמנות כבית – המוסיקה לדבריה של יהודית יחנוביץ היא בית המאפשר דיאלוג ותקשורת בעזרת הצלילים. לקיבוץ אילון שבגליל, מגיעים מדי שנה כנרים וקשתנים צעירים מחוננים מרחבי העולם. הנגינה המשותפת והמפגשים סביבה, יצרו בית בינלאומי המעורר השראה ותקווה.  אמנות הנייר של תרצה כדן מתייחסת לעברו של הניר, כחלק מטבע חופשי, שעובד ובוית. בעבודותיו של פריד אבו שקרה חוזר מוטיב החתול על רקע אלמנטים ביתיים. הוא מייצג את האלטר אגו של האמן. בציוריו ניכר הפער בין חתול הרחוב מהעבר לחתול המבוית והדשן של ההווה.

בית כזיכרון ילדותסימה לוין שעלתה לארץ בצעירותה, נזכרת בשטיח קיר ובו דימוי של צבי בנוף יער קסום שהיה תלוי מעל מיטתה, ושימש מקור למסעות דמיוניים בילדותה. פריט זה הוא המקור לעבודת נייר גדולת-ממדים בה מחוררת דוגמת השטיח ומוארת כמעין זיכרון דהוי.  שלומי חגי מפליג עם משפחתו למסע פסאודו-פסטוראלי. הציור מבוצע עפ"י צילום ישן ומבויים באחד מהירידים הראשונים בישראל. במרכז התמונה יושבים סבו וסבתו של הצייר. לכאורה לפנינו אידיליה משפחתית, אך מבט נוסף מעלה תהיות לגבי הפסטורליה הנראית.

בית כמשפחה – על רקע שירה של ויסלבה שימבורסקה "כתיבת קורות חיים", רושמת ג'ודי קראוז את דמויות משפחתה הגרעינית. היא כותבת: "בית הוא מקום ששוכנות בו כל מחשבותיי, כל זיכרונותיי, כל רגשותיי, כל חלומותיי, כל יצירותיי, כל הצלילים, הריחות, הנופים, האהבות, המכאובים התנועות, התחושות, זהו לב קיומי והווייתי  ואלו החומרים שמהם אני בנויה ומרכיבים את ביתי". כולנו נולדים לתוך משפחה שלא אנחנו בחרנו. בעבודתה -"ים יבשה" מעלה אפרת איל את סוגיית המרחב המשותף של משפחה או עם החיים על אותה פיסת קרקע שאותה הם אמורים לחלוק. גם במשפחה וגם בין עמים כל אחד צריך למצוא את מקומו, דבר שמייצר לעיתים מצבים טעונים.  חיים מאור יוצר דיאלוג עם סלון ביתו של שוקה גלוטמן, "ששִחזֵר במוֹזֵאוֹן את סלון ביתו ביום העצמאות שנת 68, במלאות חמישים שנים למלחמת ששת הימים. קפסולת זמן-זיכרון שצרבה אוּפוֹריה והולידה עיוורון. ישבתי בסלון שלו ונזכרתי בעיניו הדומעות של סבי העיוור, כשישב במטבחון בחולון והקשיב לרדיו כשדיווחו על שִחרור הכותל-המערבי".[3]

מרגיט שפטלוביץ – אמנית היוצרת בסגנון ה-Free Form Crochet מכסה ומכרבלת את ילדיה ונכדיה בשמיכה מעשה ידיה הסרוגה מצמר, אהבה וחום.  בעבודותיהם של ישראל רבינוביץ ואיתי אלטשולר מזוהה הזוגיות עם הבית. בצילומה המטופל של נאוה הראלשושני, מציציה מבין הצמחייה הסבוכה מרפסת בית הוריה ועליה ניצבים שני כסאות שנותרו ב"תנוחה זוגית" במשך שלוש שנים מאז נפטרו. הקפאה סימבולית זו היטיבה לתעד את הזוגיות החמימה והביתית שהייתה שם.  אורנה אורןיזרעאלי, נפרדת מהוריה האהובים בקולאז' ציורי אותו היא מניחה על גבי לוחות פרקט מפורקים שיצאו מהשימוש. היא יוצרת פסיפס משפחתי, אנושי, שבטי ותרבותי המצביע על שינויים היסטוריים ועל התפתחות של מגמות חברתיות המגלות את ערכי החברה והתרבות הראויים לשימור, לזיכרון ולהתבוננות מחודשת.

"התשוקה לבית היא חיפוש אחר מקום שכבר לא קיים במציאות אלא נוצר כל פעם מחדש בדמיון"[4]

החיפוש אחר בית כמו החיפוש אחר אהבה, מתחיל מהלידה עם יציאתנו מהרחם (המיכל המימי והמגן) דרך הילדות והבגרות ועד הגיענו למנוחתנו האחרונה בית החיים/בית עולם. מסע הביתה הוא שביל החיים.

 

ובנימה אישית…                                                                                                                         

הקמת מרכז אמנויות הייתה פרי חזונם של קומץ מתנדבים בעלי שיעור קומה, שרצו להביא אמנות טובה לגליל. מתנדבים התורמים מכוחם וזמנם לבית היפה והכל כך מיוחד הזה, מהקמתו ועד היום. לחגיגת העשייה הייחודית הזו אחראי צוות מקצועי, מחויב ומסור, המורכב מהנהלה, מורים ומדריכים.

היום אני עוזבת 'בית' אליו הייתי קשורה בכל נימי נפשי, במשך עשרים וחמש שנה. בתחילה צעדתי בו בצעדים קטנים ומהוססים וכשהצעדים הפכו ליציבים ובטוחים והרגשתי 'בבית', הרשתי לעצמי לחלום ולהפוך חלומות למציאות. הבית הורחב, תערוכות נתלו, יוזמות ופרויקטים מומשו. היה לי חשוב שהפעילות האמנותית תיגע בקהלים רחבים בלי להתפשר על איכות. ואכן, לפסטיבלים השונים כמו גם לתערוכות מגיעים אנשים רבים מכל רחבי הארץ. כמו קודמיי, שמתי דגש והתייחסות מיוחדת לקהילה המקומית על גווניה, מתוך הבנה כי האמנות היא כמו מזון לנשמה, ומעידה על כך ההשתתפות הרחבה של התושבים בפעילויות.

הגלריה המחודשת גבהת הקומה והמוארת, הפכה עבורי למעין סטודיו גדול שאפשר לי להציג את מיטב האמנים והאמנות הישראלית. ראיתי את האצירה כיצירה ואת היצירה באצירה. הייתה בי תשוקה ליצור ולהביא משהו חדש, להראות את האמנים מזוויות אחרות, מעניינות, ולהפיק מהם את המיטב. ריתק אותי כל פעם מחדש לחזות בניצוץ ובברק שהשתקף מעיני האמנים והקהל, מהקשר הבלתי אמצעי שנולד ביניהם. תוך תובנה עכשווית נראה כי מה שהנחה אותי לאורך השנים היה המפגש המורכב והמרתק בין האמנות לאהבת האדם. ובעצם, זה משמעו של בית עבורי.

[1] יהודה עמיחי מתוך הספר "ברוח הנוראה הזאת"

[2] מתוך: הפואטיקה של הבית: "בין מבנה נפשי למבנה פיזי" – אסתר שפרבר

[3] תגובתו של חיים מאור לעבודתו של שוקה גלוטמן המון שנים טובות – חדר זיכרון בתערוכה "אופוריה" שהוצגה ב-2017 "במשכן לאמנות בעין חרוד" בה היה מוצג סלון ישראלי אופייני לשנות השישים ובו מוצגות עבודת הווידיאו של גלוטמן “מצעד 68 צועד לאחור". אוסף "המון שנים טובות" הציפו את החדר ויצרו ארכיון זמן שראשיתו באופוריה ושיכרון החושים שלאחר מלחמת ששת הימים, וסופו בהווה. מאור שבזמן אותה מלחמה היה ילד, משווה בין עיוורונו הפיזי של סבו שנגרם ע"י הגרמנים בשואה לבין העיוורון שיצרה מלחמת ששת הימים.

[4] הפילוסוף, גאסטון בשלאר