דוד נבות, שעלה ארצה בגיל 17 (1924) מאוקראינה, בא מבית מסורתי, גדל במשפחה מרובת ילדים, למד ב"חדר" וספג מסורת יהודית מבית אבא. נבות היה חבר בתנועת הנוער "פרחי ציון", שם ניצת בו הרעיון הציוני, וכחלוץ נלהב עלה בגפו ארצה. את חייו בישראל החל כנגר ביפו והיה פועל בניין בעיר חיפה. ב-1925 פנה אליו חיים אתר, לבוא לצייר תפאורות לקיבוצו.  חיים אתר – אמן בכיר, מקים המשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד, הכיר את כשרונו של נבות עוד בעיירה זלטופול שבאוקראינה. נבות קיבל את ההצעה, נשבה בקסמו של המקום, ועבר להתגורר עם חבריו ליד המעיין (מקום מושבו הראשון של הקיבוץ). כך החלה תקופת יצירה פורייה בחייו, כשבלילות הוא שומר על סוס ובשעות היום מתמסר לציור. ב"תקופת עין חרוד" גווני אוקר ואדום ממלאים את ציוריו האינטימיים. עבודותיו מתמקדות בנופי העמק ובדמויותיהם של הקרובים לליבו.
בסוף שנות ה-20 מצטרף נבות לקבוצת "חוגים" שהקימה את קיבוץ בית השיטה. בקבוצה הוא מכיר את לאה לבית סלנט מי שהייתה לאשתו ואם שלושת ילדיו שליוותה אותו בנאמנות עד יומו האחרון. בבית השיטה מצא נבות דרך להמשיך לצייר ביום כשבלילה הוא אופה את הלחם לחברי הקיבוץ. בשנים אלה הרבה לצייר על נייר, תוך שימוש בצבעי גואש. נבות פותח חוג ציור לחברי המשק, כשבמהלך המפגשים המשתתפים משמשים לו מודלים חיים לציור ורישום.

בשנת 1927 משתתף נבות בתערוכה החמישית ב"מגדל דוד" עם הדור החדש של האמנות הארץ-ישראלית לצד זריצקי, גוטמן, תג'ר, ראובן ועוד. נבות מתקבל כחבר ב"אגודת אמנים עברית" ומשתתף בתערוכות האגודה. בשנת 1937 נוסע נבות בשליחות תנועת "החלוץ" להולנד, שם לימד יהודים עברית, כהכנה לעלייתם ארצה. משם ממשיך נבות לפריז ללמוד באקדמיה לאמנויות יפות – "בוזאר" ולפירנצה בה המשיך לצייר ולספוג את האמנות האיטלקית. שם גם נחשף לפרסקאות של ג'וטו. עם חזרתו ארצה הוצגו ציוריו מפריז ומאיטליה בתערוכת יחיד באקדמיה למוזיקה בת"א.

באוסף המשכן לאמנות בעין חרוד ניתן למצוא עדות לציורי הקיר הענקיים (פריזים) של נבות שהם  שרידים של תפאורות לחגים שייצר. זהו מסמך נדיר, המשמש ביטוי אמנותי לזרם האמנות הקיבוצית, הסוציאליסטית. בציוריו אלה ניכרת השפעת תפאורות התיאטרון היהודי של תחילת המאה הקודמת, המנסות ליצור עומק ומבעים דרמטיים. נבות ואמני דור המייסדים של הקיבוץ שעלו ממזרח אירופה, הכניסו בעבודתם לחגים בקיבוץ (בעיקר פסח), תכנים יהודים מסורתיים טעונים בזכר החג מבית אבא ואמא. בספר, "העשור הראשון: הגמוניה וריבויי" כותבת האוצרת גליה בר אור –"ביצירתם לחג השתרגו דפוסי עבר בדפוסי הווה ונבנו נדבכים של תרבויות ממקורות שונים…". היה זה "מרחב בין תחומי, חילוני וגם דתי, אינטימי וגם ציבורי…". נבות מבקש לתת מראה של פרסקו לציורי הקיר שלו. בהשפעת אמן הרנסאנס – ג'וטו בונדונה ((Giotto di Bondone ששילב נושאים דתיים, ובדרך חדשנית הפיח רוח חדשה בפרסקאות שלו, והעניק נפח ומשקל לדמויות. על רצף הציור הפנורמי, מאפשר לנו נבות לעקוב אחרי התרחשות הסצנות המתבססות על תכני החג, ובו זמנית לשמור על איכות הקומפוזיציה ורצף מעברים זורם בין קטעי הסיפורים. נבות נמנע מלהיות דקורטיבי ומתייחס ל"פריז" כאל ציור במלוא מובן המילה. נייר האריזה משמש אותו כמצע ליצירה, וצבעי הגואש איתם אהב לעבוד, מקבלים גוון פסטלי בדומה לפרסקאות הרנסנסיות.

בעקבות  הפילוג בקיבוץ המאוחד, נדד נבות בתחילת שנות ה-50 עם משפחתו לדגניה א'.    שם בנה לעצמו סטודיו, והחל מצייר את נופי הכנרת, חצר המשק, הרפת והפרות. המעבר לנוף החדש מכניס לציוריו את צבעי הפלדה והאפורים של הכנרת ועמק הירדן בימי החמסין. למנעד הצבעים נוספו גם הכחולים והלבנים, הצהובים והאדומים הצובעים את הכינרת בעת הזריחה. בעת ההיא החל נבות לצייר אקוורלים דרמטיים ורישומיו הופכים חופשיים וחזקים. עם המעבר לדגניה החל נבות ללמד ציור את ילדי העולים בטבריה, הוא ראה בעבודה זו שליחות חינוכית חשובה. בשעורים היה מנחה את הילדים לצייר ציורי קיר גדולים על קירות בית הספר ויוצא איתם לטיולי התבוננות בנוף, וכך כבש את ליבם. בזמנו החופשי היה מרבה לצייר בטבריה – את השוק, מבנים וקבוצות אנשים.

באמצע שנות השישים עוזבת משפחת נבות את דגניה ועוברת להתגורר למשך שנה בכרמיאל. לנבות הייתה זו שנה פורייה בה התמסר לציור באופן טוטאלי. הוא היה יוצא מהבוקר עד הערב  להנציח באקוורלים גדולי ממדים את הנופים הסובבים את כרמיאל. מכרמיאל הוא עבר עם משפחתו לעיר מעלות-תרשיחא, בה חי ויצר במשך עשרים שנותיו האחרונות. הנוף הפסטורלי והבתולי של מעלות וסביבותיה משמש השראה לעבודות בעלות עוצמה, תנועה וקצב.