לפי פתגם אנונימי "פרחים הם הדרך של האדמה לחייך". ואולם דונלד סולטן יוצר את פרחיו בעולם בו האדמה לא מחייכת עוד. ב"פרחים בכחול ובשחור", 2008, האמן ממקם את עצמו ביקום אפוקליפטי שכל הפרחים שפרחו בו נכחדו ונעלמו מבלי להותיר זכר. האמן משתמש בכוחו האמנותי כדי ליצור את מראית ההיזכרות בפרחים. הוא מזמין אליו אנשים שהספיקו לראות את הפרחים לפני שנעלמו. התיאורים שהם מוסרים לאמן מהווים מקור יחיד של עדות על פרחים. האמן הקשוב מתאמץ ליצור המחשות חזותיות נטורליסטיות לפרחים, אלא שהתוצאות מגלות שיבושים בדימויים שהאמן יוצר: הם נובעים מהפער בין החוויה האותנטית לבין התימלול שלה, ומהקושי בו נתקל האמן שלא ראה פרח אמיתי מימיו. יצירתו של סולטן ניזונה מתוך דיאלוג אלגורי מדומיין.
הציורים של ישראל אלטרס "פרחים זה דבר יומיומי", 2016-2013, הם דימויים של פרחים הזורחים אל הצופה מתוך קופסת אור. בכל יום ישראל מצייר ציור בטאבלט במגע ושולח אותו במייל אל ה"חבר-ואמן" עדי יקותיאלי. עדי המתבונן בציור כותב לישראל שורות קצרצרות כהד חברי ואמנותי לדימוי. ככל שלהט היצירה של אלטרס גובר, כך מעיין הדימויים שלו משתבח באיכויותיו ויבולו גודש ומחייה את תיבת הדואר האלקטרוני של עדי. אלטרס מהווה את צידו המצייר של הדיאלוג, ויקותיאלי מגיב במלל תמציתי מנקודת מוצא של Artfriend. "חבר-אמן הוא אדם שאפשר לתקשר איתו בדרך אחרת, אדם שאפשר לשלוח לו ציור יומי הלוכד רגע, חוויה, דימוי או זיכרון, והוא מגיב תמיד בדרכה של חברות – בחיוב ובשיתוף. שוו בנפשכם רשת חברתית, המורכבת ממערכות יחסים המבוססות על קירבה, הדדיות ואמפתיה, המתקשרים בצורה שתומכת בהתפתחות ובהגשמה. Artfriend נועד לסייע בהקמתה של רשת כזאת, המאפשרת תקשורת יצירתית, נגישה ומקרבת בין אנשים בכל מצב". (מתוך מסביב לעולם ב-85 ציורים – ציורים: ישראל אלטרס, טקסטים: עדי יקותיאלי).
גם סדרת "פרחים לשבת", 2013-2016, של נורית ירדן קשורה בדיאלוג, אבל מסוג שונה. האמנית מצלמת מדי שבוע אגרטל עם פרחים שמתגלה לה "במקרה" במהלך שיטוטיה העירוניים. בכל בוקר של יום שישי מעלה האמנית לפרופיל הפייסבוק שלה צילום חדש של "פרחים לשבת". כך היא מייצרת מהלך פרפורמטיבי מתמשך, אשר בהיותו וירטואלי אין הוא תלוי במקום כי אם בזמן בלבד. אקט צילום הפרחים מחליף את רכישת הפרחים לשבת ובו-זמנית הוא גם מנציח את אותו ריטואל עצמו. לסדרת "פרחים לשבת" של נורית ירדן מלאו ארבע שנות קיום וירטואלי. היא זוכה להצלחה חסרת תקדים ועדין סוחפת אחריה אלפי עוקבים. מ"פרחים לשבת" נבחרו שישה דימויים והופקעו מבית הגידול הטבעי שלהם בפייסבוק. הם נתלו בגלריה לאחר שהודפסו ומוסגרו. פרחים וירטואלים שאהבנו הפכו לאובייקטים אמנותיים תקניים. גישה אקספרימנטלית זו משקפת נאמנה את מחויבותה של האמנית לעסוק באסתטיקה כאמצעי לייצוג נושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים.
הפסל היחיד בתערוכה הוא "ערבה בוכייה", 2016, של בועז ארד. הוא מזמן לצופה מפגש עם עולם הפוך ומלא הומור. בדומה לאח הבוטני של "ערבה בוכייה" התלוי על תקרת האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות ועונה לשם "פילודנדרון", "ערבה בוכייה" של ארד תלויה מן התקרה הגבוהה של הגלריה כלפי מטה כמו שַׁנְדֶלִיר. היא עשויה מברשות ורודות מאורכות, יעים, קולבים ומחבטי שטיחים עשויים על טהרת הפלסטיק הירוק. בשעשוע מתוחכם וביצירתיות שנונה ניגש בועז ארד לדימוי עץ הערבה הבוכייה, אחת הפרות הקדושות של האמנות המודרנית שהפוסט-מודרניזם הצליח לעבור לידה מבלי לגעת בה. נדמה כי עיניו של בועז ארד ותודעתו הציידית, לכדו את העץ יחד עם פרחים ורודים שאינם שייכים לו: בציורי חבצלות המים של מונה בזי'ברני, משתלבים ענפי הערבה הבוכייה המשתפלים אל המים ומשתקפים בהם, יחד עם צורותיהם הוורודות של פרחי חבצלות המים. בריכות הגן היפני הקסום של מונה מהדהדות אצל ארד במברשות וְרודות להסרת קורי עכביש ואבק מן התקרות ובמחבטי שטיחים תלוים על קולבים ירוקים. ציורי חבצלות המים של מונה, הידועים כאחת הקפיצות הגבוהות אל המופשט בציור המודרני, היו למצבור פלסטיק ממושטר של חפצים יומיומיים שהועלו לדרגת שַׁנְדֶלִיר ובו בזמן מהווים גם הערה שנונה על אובססיה לסדר ולניקיון.
פרחים ורודים מצויים גם ביצירה "ללא כותרת", 2014, מתוך סדרת התצלומים "כּוּלוּ" של מיכאל ליאני. הבלוק בשיכון במגדל העמק שם גדל האמן מתואר על ידו בשחור לבן. במעשה האמנות ליאני כיסה את חזית הבניין והברוש שלפניה בפרחים ורודים המשווים לו מראה הזוי. בחירת האמן בפרחים הוורודים איננה שרירותית: היא קשורה בחלק הפנימי של הבניין, בעציץ הפוֹטוּס המקשט את חדר המדרגות. בהיותו צמח בעל עלים אך חסר פרחים, שכנה טובה החליטה לייפותו על כן השתילה לו פרחי פלסטיק ורודים. הפרחים הורודים ש"התפלחו" מציורי בריכות המים של קלוד מונה, מכסים כעת את חזית הבלוק בניצב לאדמה מבלי ליפול כבחיזיון של פאטה מורגנה.
"האק", 2016, של מיכאל ליאני הוא מחווה למשפחתו במגדל העמק וגם לעדה המרוקאית בכללותה. המילה "האק" קיבלה בשנים האחרונות חשיפה גדולה הודות לסדרת הטלוויזיה הישראלית "זגורי אימפריה" מבית היוצר של מאור זגורי. השימוש התדיר שנעשה ב"האק", מלמד כי יש בה כפל משמעות: מחד היא הזמנה נעימה לבוא, לקחת, להיכנס ולהתכבד בבקשה. מאידך, באינטונציה מותאמת, "האק" הוא ביטוי לאצבע משולשת ולשאר ברכות עסיסיות. בתצלום נראה אחיינו של האמן, ספק ילד ספק נער, כיסוי מיטה פרחוני אדום (הנדוניה של אימו) משמש לו רקע. כשהוא עונד עגיל לאוזנו, חזהו הילדי חשוף והוא אוחז בידיו זר רענן של נענע טרייה מקושט באביזר דקורטיבי של זר כלולות, עולים מן הדמות רמזים אנדרוגיניים. האם הדמות מזמינה אותנו אל הבית כדי לחגוג את המימונה בחיק משפחתו? לאיזה "האק" הוא מכוון?
הד להומו-ארוטיקה המרומזת ביצירתו של ליאני היא יצירתו המורכבת של תמיר להב-רדלמסר "ללא כותרת", 2004, 2016. בשחור לבן ניבטת אלינו מן התצלום דמותו העירומה של גבר נאה המישיר אלינו את מבטו. זר הפרחים החגיגי שבו הוא אוחז מסתיר את איבר זכרותו. על הרצפה פרוש שטיח בדגמים פרחוניים. בחלקה השני של היצירה, תצלום-צבע קטן של שתי ממחטות בד שהזמן הותיר בהן את רישומו. הממחטה העליונה המקופלת עשויה כולה דגם פרחוני ואילו הממחטה הבהירה שתחתיה, פרושה כך שקפליה ברורים אך אזור ההצטלבות של הקפלים מוסתר על ידי ממחטת הפרחים שמעליה. אם זר הפרחים מסתיר את האיבר של הגבר, מה חבוי מתחת לפרחיה של ממחטת הבד המקופלת?
בעבודת הווידיאו "ים המוות, פרפטום מובילה" מ-2002 של מונה אורן, מתועד מיצג של האמנית במים הרדודים של ים המלח. יוסי אשר צילם את האמנית בתוך המים כשהיא משיטה פרחים עשויים שעווה לבנה בינות לנציבי מלח. היצירה המוקרנת ברצף מעגלי מדגישה את אופיה החזרתי של פעילותה בתוך המים. הרפטטיביות של מעשיה וגם של ההקרנה של הוידיאו בלופּ, מקנה למיצג אופי מאגי, טקסי. אווירה מלנכולית אופפת את היצירה: הדבקוּת של האישה במלאכת ההשטה של פרחי השעווה איננה מתפתחת. היא נשארת ללא פואנטה. יתרה מכך, במהלך הצפייה נוצרת דו משמעות לגבי פענוח הדימויים הלבנים שעל פני המים: ציפורים מתות שגופותיהן צפות על המים מחליפות את הפרחים שריפיונם ולובנם כה מוזרים. כך, הצפייה באלמנטים הצפים יוצרת אי שקט כמו בתנועת מטוטלת. גם מפגשנו המחודש עם אשת לוט מיטלטל בין שני מוקדים: מחד אשת לוט במכנסי הג'ינס שלה היא אישה צעירה וענוגה אשר חייה וכושרה להתנועע הושבו לה. מאידך, הצפייה במיצג מגלה כי אשת לוט נשארה כלואה – מנציב מלח הפכה לסיזיפוס נשי מקומי.
עבודת וידיאו נוספת בתערוכה היא "ורד נמס", 2011, של האמנית עינת עריף-גלנטי. עריף-גלנטי מביימת העמדה של חפצים בהשראת ציורי טבע דומם של המאה השבע עשרה. היא עוסקת במסורת ציורי הטבע הדומם שבמרכזם עומד הרעיון כי חיינו בעולם הזה בני-חלוף וכל הדברים המענגים אותנו דינם להתכלות, בהשראת קהלת "הבל הבלים הכל הבל" (Vanitas). האמנית מביימת סביבת ואניטס מוקפדת ואז מצלמת אותה: כלים עשויים זכוכית מונחים כטבע דומם כשהם נוטים על צידם ומערערים את היציבות של מכלול החפצים. במרכז היצירה בקבוק זכוכית שקוף, ובתוכו ורד מלאכותי אדום. עלי הכותרת שלו עשויים שעווה, בתוכם דולקת להבת נר. וטפטוף השעווה והלהבה הבוערת יוצרים תנועה בתמונה הקפואה. הנר נמס לחלוטין ומביא את הוואניטס לכלל מימוש. אף על פי כן היצירה שמוקרנת בלופ, מזמנת לנר להתחיל בכל פעם מחדש. האמנם הבל הבלים?
בציוריו המונומנטליים של מוש קאשי נוכחותם של פרחים ספק קיימת ספק מתהווה ברוחו של המתבונן. צורותיו של Violette Forest 2014, וצבעו מרמזים על טבע זואולוגי או בוטני: עורקים וורידים, זרדים מעושנים, קוצים, ענפים בשלכת ועוד. התחושה כי מדובר במבט פנימי ולא בהתבוננות חיצונית באובייקט קונקרטי מעלה על הדעת חדירה כירורגית אל גוף חי, תעייה ביער רוחני, זיהוי לכידותו של היקום. למרות הסולם המטאפורי שהאמן יוצר לתודעתו של הצופה, המילה Violette בשמו של הציור מזמנת מאחז מציאותי בפרח הסיגלית ובצבעוניות הסגולה הנראית לעין. אולם יער של סיגליות, כפי שמצביע שמה של היצירה, מנתק שוב את התודעה מן המציאות הגשמית ודוחק במתבונן לשוב ולהיפרד מהאתנחתא שזימנה לו המציאות ולחזור לטיפוס בסולם הרוח.
מ"זר", 2010 של משה גרשוני נעלמו הפרחים. העלים, צורתם חופשית ככתב יד. גודלם הבלתי אחיד ושילובם בצורת הזר יוצר שלמות העומדת בפני עצמה ואינה מחויבת לחיקוי המציאות. העלים הבלתי אחידים, שאינם ניתנים לזיהוי בוטני, מעניקים להם רושם של צללים חרוכים מעלי עשן. הוויית הזהב האופפת את הזר המסתורי מדגישה את קיומו הרליגיוזי של הזר כמו היה איקונין. אולם שני סימני השאלה המצוירים בצידי הזר ותנועת העלים המפוחמים פוגעים בשלוות האיקונין, יוצרים אווירה מטרידה, מעוררת חרדה. נוכחותם על הרקע הזהוב מעוררת זיכרון מצמרר של הטלאי הצהוב. אווירת הקדושה שקיפלה בתוכה הבטחה להתכנסות שלווה ומהורהרת, משלחת את הצופה אל חוויה מסויטת. מי הדמות החסרה באיקונין? את ראשו של מי מחפש הזר השחור המרחף?
סדרת התצלומים "הפרחים שלה", 2015, של עדי ברנדה מתעדים ציורים של פרחים ולא את הפרחים עצמם. הם מעמידים כנושא מרכזי חיים שקופים של אנשים שהאמן מעולם לא פגש ואין לו שום מידע בנוגע לזהותם. ברנדה המשוטט בשוק הרוכלים של יפו, בודק חפצים שפונו מבתי מגורים והועברו אל מדרכות שוק הפשפשים. באחד הביקורים האלה שמע האמן קולות: קח אותנו! לנגד עיניו התגלתה קבוצה של רישומי פרחים עדינים וצנועים בפורמט אחיד. האמן רכש את כל הציורים בפרוטות והזמין אותם להתארח בסטודיו שלו. שמונה שנים התגוררו היצירות המסתוריות בסטודיו של עדי. ככל שהתבונן בהם כן גדלה בעיניו החידה: מי צייר אותם ולמי היו שייכים? היכן חיו האנשים? מה היה מיקום הציורים בבית? לאלו גילויים של החיים היו הציורים הללו עדים לאורך כל אותן שנים אשר בהן תלו על הקירות? אילו דברים הושמעו באוזניהם ואילו מעשים נגלו לעיניהם, אשר חזו בחייהם של בני הבית כמו בתכנית ריאליטי? ההכרה כי חיי האנשים הקשורים בתמונות וזהותם, לעד תישאר בלתי מפוענחת הובילה את ברנדה ליצירה: אם ימצא את הדרך הנכונה להפוך את היצירות המוגמרות האלה ליצירות אמנות שהוא היוצר שלהן, תהיה זו המחווה הפרטית שלו לחייהם של בעלי התמונות, של יוצרן המסתורי ושל תמונות הפרחים עצמן. ברנדה תיעד בצילום את כל הציורים. ארבעה מהם מוצגים כעת בתערוכה. העבודה הנקייה והמדויקת אותה השקיע האמן בתיעוד התמונות – מתוך הבנה כי כל תצלום כזה הוא יצירה המחזיקה בתוכה זמן, היסטוריה וסיפורי חיים – חייבה אותו לרסן את המזג האמנותי שלו, ולמצוא בתוכו מספיק ענווה ואהבת-חינם כדי להטיל אלומה של אור על יצירות אנונימיות שכמעט חלפו עם הרוח. ספק קיים ספק שקוף, עומד מעשה היצירה של עדי ברנדה כמו בתוך חידה, וכדברי המשורר יונדב קפּלוּן: וִיהֵא שִׁירִי רוֹעֵד / כַּוֶּרֶד הַשָּׁקוּף / וְלֹא יְתֹאַר / וְלֹא יֹאבַד.

רוניה הררי – אוצרת