אוצרת: נעמה חייקין
דורון סבג מציירת דמויות ובכל זאת, אני מבקשת לראות דיוקנאות בעבודותיה. מבחינה טכנית הדיוקן הוא ציור פניו של אדם. עם זאת ההתמקדות בפנים מכוונת לזהות ספציפית; אינדיבידואליות הנעדרת מהדמות, שיכולה לשמור על סוג של אנונימיות. ההתחמקות מזהות וכישלונה עומדים בלב התערוכה של דורון סבג המציגה מספר דמויות הנחשדות כדיוקנאות עצמיים, כלומר כבעלי זהות משותפת ייחודית להם. העמימות עקרונית לעשייתה של סבג, המבקשת שלא להתחייב לסגנון או טכניקה מגבילים המייצרים מראש דפוסי קריאה מובנים. ציורי הדיוקן שלה הם שילוב של התבוננות ודמיון; מוטיבים קיימים-במציאות ומומצאים כאחת. דיוקנה העצמי מופרע לא אחת במוטיבים הזרים לו כשם שהוא משתלב בדמויות רבות שאינן הוא. הזרות אינה רק בשילובן של דמויות שונות לכדי דמות אחת אלא ניכרת גם באלמנטים ציוריים המתערבים בדמות ופוגמים באחידותה – ובכל זאת – מבעדם, נוצר דיוקן – מעשה ציור.
בציורים המופשטים של סבג נכללים כאלו המפרקים את הדמות האנושית, או אובייקטים מזוהים, שרידי טבע או חפץ, לכדי מוטיבים ציוריים, צורה או כתם במרחב נטול רקע. במקרים מסוימים הזיהוי שלהם מייצר רקע עצום ממדים בו הם מנסים לשרוד. בציורים בהם נזנח האובייקט המובחן (דמות אדם, חיה או חפץ), יש תחושה של הרכבה בשל מובחנותם של הכתמים/ צורות זה מזה. כך מעידה השלמות על חלקיה; מתחברת ומתפרקת כאחת.
בתשובתה לשאלה "למה היא מציירת?" עונה סבג: "אני חושבת בעדינות, שהמקום הזה בו אין תשובה לשאלה בשביל מה, הרגע שאני מול בד לבן בלי שום סיבה, הוא הרגע בו מתקיימת היצירה. […] ניתנת לי הזדמנות להוציא את הפְּנים החוצה. ככה, למען הרגע הקיים בלבד. אין עבר או עתיד במקום הזה." את הפְּנים מבקשת סבג למצוא באמצעות הפָּנים; ציור שהוא הווה מוחלט לדבריה; נעדר עומק או עקבות מבניים – ועם זאת הוא מכיל יסודות חמקמקים של זהות במשחק האינסופי של ציורי דיוקן אנושיים.
