רקע היסטורי ועכשווי

בספרו "אחרי עידן פוליטיקת הזהויות "The Once and Future Liberal: After Identity Politics, שיצא בעקבות עלייתו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, קורא ההוגה הפוליטי האמריקאי מארק לילה Mark Lilla לליברלים האמריקאים להשתחרר מפוליטיקת הזהויות כצעד ראשון לעבר היציאה מהמשבר בו הם נמצאים בארצות הברית בפרט ובשאר העולם בכלל. לילה טוען באחד הראיונות שלו בתקשורת האמריקאית שהליברלים אימצו בעשורים האחרונים את פוליטיקת התנועות Movements ונטשו את פוליטיקת המפלגה. לדעתו, פוליטיקת התנועות מטבעה אקספרסיבית ותנועות אלה נמצאות בתחרות מתמדת בינן לבין עצמן על התואר מי טהור או צודק יותר ובכך אין בידן להגיע לקהלים אחרים ולשכנעם. לעומתן הפוליטיקה של המפלגה, חותרת תמיד להגיע לשלטון ולעמדות כוח בכדי להגן משם על האמת וליצור שינוי באמצעות פשרות וריאליזם פוליטי.

ראשיתה של פוליטיקת הזהויות בעידן המודרני בשנות החמישים של המאה העשרים, אז התארגנו קבוצות מיעוט מדוכאות תחת אידיאולוגיה אחת של דרישה לזכויות שוות בחברה ההגמונית. קבוצות כמו השחורים בארצות הברית, התנועה הפמיניסטית שהקדימה את כולן ושורשיה עוד במאה ה־19 והלהט"בים, פעלו לשיפור מעמדן בחברה ודרשו להיות חלק מה"אנחנו". בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת החלה פוליטיקת הזהויות לעסוק יותר ב"עצמי" וב"אני" ובזהות המורכבת שלי, היא עברה מה"אנחנו" ל"אני". יתכן שלתפיסה הניאו־ליברלית שהחלה אז הייתה תרומה לא מבוטלת ביצירת שינוי זה. לדעת חוקרים רבים לפילוסופיה הפוסט־מודרנית, יש קשר ישיר לתופעה זו  שהביאה לשיח חדש שעודד את הפוסט־לאומיות ושם במרכז את המגדר, המיניות, הגזע והאתניות.

לאחר שמאסו בפוליטיקאיים כתקווה לעתיד טוב יותר וברוח השינוי של התקופה, התנועות הליברליות של שנות השישים מצאו את מפלטן באמנות ובמוסיקה כאמצעי לשינוי חברתי, הם קיוו שעל־ידי כך שהפרט משנה את עצמו כך החברה תשתנה גם. זהו מאבק אינדיבידואלי יותר וקולקטיבי פחות אך בסופו של דבר גישה זו הובילה לחידוד תפיסת- ה"אני" במרכז (Self-Center) על חשבון הקולקטיביזם החברתי והציבה אותה כאידיאולוגיה חדשה הדוגלת במימוש העצמי כאמצעי לחירות. מאוחר יותר הניאו־ליברליזם זיקק תפיסה זו לתבנית צרכנית טהורה – החירות היא היכולת לצרוך מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. כך גם נוצרה לכל אחד מאיתנו "זהות צרכנית" בידי התאגידים.

מן העבר השני של המתרס, מדגיש הפסיכולוג החברתי פרופ' ג'ונת'אן היידט Jonathan Haidt, את מעלותיה של פוליטיקה הזהויות במיוחד יכולתה ליצור התארגנות של קבוצות הנמצאות בעמדת נחיתות מעמדית להשגת מטרות, שוויון וכוח למול הגמוניה. תנועות MeToo והלהט"בים הן דוגמה טובה לכך מהשנים האחרונות. אך השאלה הגדולה היא באיזה אופן קבוצות אלה מתארגנות, היידט טוען כי "התופעה בה קבוצות כאלה מתארגנות אסטרטגית כמאבק למול אויב משותף שסומן הינה בעייתית ומסוכנת". וכאשר קבוצות אלה מנסות לכפות שיח מסויים ולגבול את מרחב חופש הביטוי נוצר אקלים דיבור שבהכרח יבנה מציאות של דיון מעוות ולא פתוח. השפה מעצבת את המציאות החברתית לתפיסה זו ושינוי השיח יוביל לשינוי חברתי אך יש לקיים כאן את האיזון הרגיש המתבקש בין שמירה על כבודו וזכותו של האחר לבין חופש הביטוי.

ההקשר הישראלי והמקומי

יותר מאי פעם פוליטיקת הזהויות מעסיקה את השיח הציבורי בישראל על רבדיו השונים. פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי יחסי ציבור ומובילי דעה עוסקים בשיח הזה ללא הרף, וכשהשיח מבנה את המציאות או חלק ממנה, ההקצנה הופכת לכלי בידי בעלי אינטרסים להשפעה (שימוש ציני בפוליטיקת הזהויות בידי פוליטיקאיים היא אסטרטגיה שכיחה בשיח הפוליטי הישראלי). בסוג כזה של שיח המשליך וכופה על הפרט תבנית חברתית (דפוסי חשיבה ופעולה) על פי מוצאו ומראהו, אין עוד מקום לנהל דיון אידיאולוגי שיכול להכיל גמישות, קבלה והכלה של השונה. שיח מסוג זה גורם לקבוצות בחברה להתכנס לתוך עצמן, להיכנס למגננה, להקצין את הבידול ולהסלים את המהלומות בין חלקי השבט המתקוטט, מה שמוביל בהכרח לעלייתה של השבטיות על פני הלכידות החברתית וחידוד הזהות הקבוצתית המתבדלת על פני זהות קולקטיבית הבנויה על חוזה חברתי משותף. עם זאת, אין לראות בתביעה לאוטונומיה תרבותית של קבוצות מיעוט, כחלק ממאבקם לשמר את מאפייניהם התרבותיים הייחודיים מפני ההגמוניה הדומיננטית, כתביעה של התפצלות אלא העצמה של חלק בתוך מערכת מורכבת של מארג חברתי הטרוגני. מטבעה של הזהות האינדיבידואלית והקולקטיבית כאחד לקיים בתוכה מגוון רחב של מורכבויות זהותיות השרויות כל העת בעוצמות משתנות ואף לעיתים במאבק פנימי. ישנם צדדים דומיננטיים יותר ואחרים פחות אך בו בזמן הזהות היא סך כל חלקיה. אדם יכול להיות בעל זהות מצטלבת ולקיים מאבקים מקבילים על זכויותיו לזהות מינית ואתנית למשל במקביל להצניע את זהותו הלאומית או להפך. עמים יכולים לפעול לחיזוק זהות רב־תרבותית על חשבון זהות לאומית־דתית ולהפך. בספרו "זהויות קטלניות" מסכם אמין מעלוף, הסופר הצרפתי־לבנוני, כי השאיפה או התביעה לזהות 'טהורה' וחד־גונית היא פונדמנטליזם מסוכן ביותר.

החברה הישראלית מקיימת באופן מובנה בתוכה ועל כל חלקיה וגווניה תסביך זהותי (שיתכן והוא נצחי). עיסוק החברה הישראלי בזהות הוא על גבול הפטיש, כתוצר של כור ההיתוך, הכיבוש והשחרור, ההגירה והקונפליקט הערבי־ישראלי (האיום הדמוגרפי המדומיין או לא), כל אלה הפכו את העיסוק הישראלי בזהות למכניזם חברתי של פירוק והרכבה של זהות קולקטיבית שמסרבת ליישב את התחבטויותיה הבלתי פוסקות להגדרה נורמטיבית. כמו בפוליטיקה ואף ביתר שאת, האמנות הייתה ועודנה ביתה הטבעי של הזהות החמקמקה. יוצרים, אמנים ומעצבים ישראלים מכל הקשת החברתית עוסקים כל הזמן באינטינסיביות מייגעת לעיתים ובאובסיסיביות משחררת לעיתים אחרות, בחיפוש פנימי להגדרת המרחב של העצמי בתוך החברה וביחס למציאות מורכבת מאוד של זהות קולקטיבית שמתהווה בתוך קונפליקט פוליטי, חברתי, תרבותי ומדיני בלתי נגמר.

בדומה לאמנות, האובססיה לטפל בזהות הישראלית לא פסחה על העיצוב בישראל. מעצבים ותיקים, צעירים וסטודנטים בבתי הספר לעיצוב בישראל חוקרים בעבודותיהם את זהותם הפרטית והקולקטיבית, הם בודקים את מרכיביה ומנתחים את מורכבותה. בחיפוש אחר שורשים מבית ההורים או בערגה להבנת משמעות השייכות ואת מקומם בתוכה, מנסים מעצבים אלה לתור אחר מקורותיהם כישראלים וכפלסטינים, כצברים וכעולים, כיהודים וכערבים, כדתיים וכחילוניים, כנשים וכגברים. הם מגייסים את הכלים שברשותם – כלים של חשיבה עיצובית – כדי לחקור, להבין ולגבש תובנה על זהותם ומתוכה יוצאים אל גיבוש היצירה כביטוי של מחאה חברתית, מחווה לעבר או כעיסוק עיצובי טהור בחומריה של התרבות־החומרית המקומית ושל זהותם כפעולה מתערבת, מערבבת ומחדשת.