אבשלום סולימן
אפרת אייל, הלכתי לצוד נמר / Tracing a Tiger
אוצר: אבשלום סולימן
בתערוכת היחיד החדשה שלה מתמודדת אפרת אייל עם שאלות של זמן מול חלל, יצרניות מול יצירתיות, וחופש מול משמעת נוקשה. התערוכה מציעה לנו את חלל הגלריה כטריטוריה שבתוכה מתגבשות שאלות אודות צורה ותוכן, שכולן קשורות בתהליכים של עבודה וזמן מצטברים. כמה פרוסה או מצומצמת צריכה עבודה להיות בכדי שתוכל להחזיק חלל רחב וגבוה? מה היחסים בין עבודה 'מופשטת' לעבודה המציעה דימוי? האם עבודה יכולה להיות גם מצומצמת וגם רחבת ידיים, גם פיגורטיבית וגם מופשטת?
לכל השאלות הללו ניגשת אייל כשהיא מצוידת במנעד טכני רחב. היא אינה מגבילה עצמה למוסכמות העשייה והנחשבה של העשייה הקרמית, ועוברת בחופשיות בין טכניקות, חומרים וגישות שונות באמצעותם היא מפתחת את רעיונותיה. את הפרויקט הנוכחי החלה בהחלטה לא לפנות אל הגדול והמסיבי אלא אל הקטן, השבור והחלקי, במטרה ליצור לכל אלה נוכחות שתעניק מקום מרכזי לפריפריאלי והזנוח.
בתוך סבך התערוכה נעים שלושה נמרים חמקמקים: צורתם אינה לגמרי מוחלטת וניתן לזהותם ממרחק 'בטוח'. דימוי הנמר נולד מתוך הקופסאות הגדושות שבתוכן אייל ממיינת שברי עבודות קודמות וניסיונות שונים שלא התגבשו לכדי חפץ שלם. הנמרים הם הציר הרעיוני המארגן של התערוכה סביב המושגים 'פרא' ו-'חופש'. סימני השתי והערב העדינים הפרוסים על גבי אחד הקירות משלימים ונוגדים את החופש הזה, כמו סורגים של כלוב המגבילים את התנועה. אייל מגרה את כושר ההבחנה שלנו עד שאנו קולטים את הפרטים הכמעט-מיקרוסקופיים: כתמים המזכירים חברבורות ודגמי פרווה של חיות בר, מרקמים קרים וחמים, צבעים המפעפעים האחד לתוך השני, ארכיטקטורות פנטסטיות המתרוממות סנטימטרים ספורים מהקיר. כמו ציידת העוקבת חרש אחר טרפה, היא מזמינה אותנו לגייס את מלוא תשומת הלב והחושים, ולהבחין בנוף המסתתר מבעד לסבך הפרטים.
