אוצרת: נעמה חייקין
כיצד נראה קול? שאלה זו עולה בתערוכתם המשותפת של אמן הסאונד, אמנון וולמן, והציירת, מאשה זוסמן. נראה – שכן לא זו בלבד שהתערוכה משלבת בין קול לדימוי; היא עוסקת גם בהשתקה.
שתי עבודות המשלבות קול ודימוי יצר וולמן לתערוכה: בסאונד – עמוד חשמל הוא תלה על דגם של עמוד חשמל שבעה רמקולים שונים, שחולשת הסאונד הבוקע מהם מחייבת אותנו להתקרב כדי לשמוע אותו. עמוד החשמל הוא אובייקט אמביוולנטי. מצד אחד ההתקרבות אליו מסוכנת, אך מצד שני מטרתו להאיר; כך גם הסאונד הנשמע, המבקש להאיר ולהעיר.
בעבודותיו של וולמן מחזקים הקול והדימוי זה את זה. הפסלים שיצר הם נטולי בשר, שלדי מבנה המאפשרים למבט לנוע בחופשיות בחלל, כגלי קול. הסאונד, לעומת זאת, מבקש מגע; חם ועוטף. גם הפסל מגאפון – שלושה מייצר זרימה: שלושה שלדי מבנה של מערכות כריזה, שמתוכם משתלשלים חוטי חשמל כלשונות. סאונד לא נשמע מהן. מערכת הכריזה, שנועדה להתריע על סכנה או לכוון את התנהגות הציבור, דוממת. את תנועת הקול מחליף שיטוט המבט בין חלקי השלד הפרוץ, ואילו את ממשותו של הדימוי מייצר הקול הנעדר, המאפשר לדמיין מהי הסכנה שיש להכריז עליה.
בעבודת הסאונד הנשמעת בחלל שילב וולמן את קולות הציור של מאשה זוסמן, החורטת בעטים כדוריים פשוטים על לוחות עץ תעשייתיים של ארגזי משלוחים מחו"ל.
ציוריה של זוסמן מזכירים לא אחת רטט קולי המתפשט במרחב. ניתן לתמוה על כך שזה מה שהם מזכירים, שכן מעודי לא ראיתי קול – והנה הוא פה, נוכח בציוריה. תדהמה שמחולל ציור. ברמת המיקרו, כאשר מתקרבים לציורים מראם מזכיר גרפים של עוצמת קול. האיכות הקולית מתבטאת בתחושת הרטט והתזוזה של העט הרושם, השואפת לכסות את מצע העץ באמצעות פעולה עמלנית סיזיפית של חריצת חריצים בו, כמחט בתקליט. מצע העץ משמר שרידים של זהותו הטבעית ובמובן זה, ניתן לתפוס את הציור כטביעת קול של טבע נעלם, המשמרת את הזהות הייחודית של מקור, על אף עיבודיו התעשייתיים והמאחדים.
בציוריה של זוסמן נשמע קולה של אחרות: הסאונד הוא כמרחב נוסף המתקיים בתמונה, שנראותו מתעתעת ומפתיעה כאחת. איכות זו עולה ביתר שאת בעבודותיה החדשות שבהן התמוסס הדימוי לגמרי.
השזירה בין קול ודימוי בעבודותיהם של וולמן וזוסמן מייצרת מרחב החומק מזהות יציבה, מרחב של אחרות שבו הקול נראה והמראה נשמע. קולם מאיר, ושתיקתם מדברת.
