על גבי ניירות מקומטים בגווני המדבר לוכד איצ'ה ברישומיו העדינים את האבנים המתפוררות, עצי השיטה, הרי אדום, הוואדיות הצחיחים והמצוקים המתנשאים. נופי המדבר "מדגמנים" עבורו את הרגעים הדרמטיים אפופי ההוד. הוא מיטיב לתאר את מעברי הצבעים בחילופי העונות ושעות היום, ואת התאורה והאווירה בהשתנותן.

באמצעות טכניקה מיוחדת שפיתח בקימוט מצע הציור, מצליח איצ'ה ליצור טקסטורות המדמות נוף מדברי. שכבות הפסטל הרבות המונחות זו על גבי זו בדקיקות ועדינות, יוצרות – עומקים, רבדים ושקיפויות בציוריו.

יש הטוענים שציור הנוף איבד את מרכזיותו באמנות הישראלית וסיים את תפקידו כמכונן זהות ושייכות, חלק מהסיבות כנראה קשורות לשינויים בשיח האמנותי הבינלאומי, ואחרות קשורות למצב הפוליטי המורכב בישראל. לטענתו של גדעון עפרת, "הציור הישראלי נפרד מהנוף בעיקר בשל השפעתן של המגמות הפוסט-מודרניות והגלובליסטיות, שיצרו משבר בינלאומי במושגי המקום והנוף המקומי".

השיבה למדבר לפני מספר שנים, יצרה אצל איצ'ה חיבור וקשר עמוק למקום ולנופים הסובבים אותו. ההליכה בנתיבי הלב, הקסם המדברי העוטף, הגילוי המחודש של הנוף, מצאו מקום ליצירה שאינה מתחנחנת ומצטדקת, זוהי יצירה שבאה ממקום בוגר, כנה ושלם. לדבריו: "אני מתבונן בהרי אדום, בחומה המקומטת המדהימה על גווניה המשתנים, ההירוגליפים החקוקים בתוכה מבקשים ממני פיענוח. אני רוצה לגלות את הסוד המוצפן בהם, אני מביא את עצמי לתוכם, מביא אותם לתוכי. מלטף אותם, נאבק בהם ולא שבע את פניהם המשתנות מול עיני… עצי השיטה מבקשים לברוח משפע האור המציף אותם, להתחמק מהחום. הגזעים מתפתלים חסרי החלטיות, הענפים מהוססים, מלאי ספקות, משנים את כיוונם בניסיון לחמוק מהשמש הקופחת".

זהו סוד הקסם המדברי של איצ'ה, הפשטות וההתחברות לטבע ולרוגע המדיטטיבי שהוא משרה.