למרות ריחוקו הפיזי ממרכז העשייה, זוכה דרור ב-1954, לתערוכת יחיד בגלריה לאמנויות  ע"ש צ'מרינסקי בת"א. ציוריו המוקדמים שהוצגו בתערוכה, מוקדשים לחלוציות, אהבת הארץ, והנצחת נופיה ה"בתוליים". דרור מרבה לצייר את נופי השדות והמרחבים הפתוחים הסובבים את מקומות מגוריו, בתים נמוכי קומה ואדומי גגות, עצים, פרחים ואנשים. נופיו מתוארים במשיכות עזות של צבע, לעתים בוקע מהם אור רומנטי על גבול הנאיבי ולעתים הנוף קפוא ומרוחק. בציוריו מתקופה זו ניתן להבחין בצבעוניות האופיינית לאסכולת פריז בדומה לאמנים מוריס ולאמנק  Maurice Vlaminck)) ואנדרה דריין  Andre Drain)). בקומפוזיציות של עבודותיו משנות השישים והשבעים ניתן לזהות הדהודים של האמנים אנרי מטיס ( Henri Matisse)  ופול קליי (Paul Klee).

מאמצע שנות ה-60 המבע המופשט חלחל אל ציוריו ואל מכלול עבודותיו, כולל סדרת תבליטים עשויים גבס, בעלי צורות גיאומטריות. בעבודותיו המופשטות ניתן להבחין בהשפעתו של המופשט האקספרסיבי, שאחד מאבותיו היה האמן ווסילי קנדינסקי (Kandinsky Wassili).   בציוריו נהג קנדינסקי לתאר את הנוף  כמערכת צורות חופשיות המנסות לבטא הרמוניה ואווירה בעלת קומפוזיציות מוזיקליות. בתערוכה שהציג דרור ב-1960 ב'אטליה 97' בת"א, ביקש לייצג באמצעות המבע האמנותי את ערכי המוסיקה, "התנועה המופשטת של המכחול והצבע מבקשות ללכוד את הריתמוס והתנועה שמפיקים צלילי המוסיקה הקלאסית" (כותבת דליה מרקוביץ- מרצה ומבקרת אמנות).

השפעתו של האמן האמריקאי ג'קסון פולוק (Jackson Pollok) ניכרת בעבודותיו המאוחרות בעלות הצבעים העזים והתזות הצבע. הצורך בהיאחזות בפיגורטיבי מתגלה מאחורי מסך נקודות והתזות צבע וביחד הופכים לכדי קומפוזיציה גועשת ורוגשת, של יוצר רגיש שהיצירה היוותה את מהות חייו.