ההסתכלות פנימה היא היבט משמעותי בעבודתה של נגה שביט התופסת את יצירתה המאוחרת כביטוי לתהליך נפשי של התבוננות פנימית על פרקים מחייה. פנימיות ניכרת גם במושאי התבוננותה: נופי ילדות, צעיף של סבתה של אמה, שהתגיירה לאחר שהתאהבה ביהודי ועלתה ארצה בסוף המאה ה-19; במשרביה, מוטיב החוזר בעבודתה של שביט. כמו הצעיף שעטיפתו את הגוף אינה מוחלטת ואוויר חודר מבעדו כך ההפרדה שמייצרת המשרביה אינה אוטמת לחלוטין ומאפשרת את מעבר האור והאוויר פנימה והחוצה. המעברים ששביט מבקשת אינם רק בחלל או פיזיים אלא בעיקר תרבותיים; רב תרבותיות שעם כל הקושי, מרחיבה את היבטי החיים השונים, לדבריה.

פנימיות ניכרת גם בבהירות הדימויים ששביט מציירת, המקנים לעבודותיה המוצגות בתערוכה חזות מושגית, ובצבעוניות המונוכרומטית שמאפיינת אותם. בטכניקה עצמה של קילוף הצבע להשגת בהירות עד לכדי קריעתו של הדף, פגיעה בשלמותו. לדבריה, "יש בתהליך היצירה בדיקה אין סופית של ניסוי וטעייה בין צבעים, קווים וצורות; ומצבי הרוח שדרכם אני נפגשת עם תקוות, כמיהות, חרדות, מצוקות; מתוך השפעה תרבותית רב דורית עמוקה ומגוונת שחושפת את המכנה המשותף והמאחד המסתתר לו שם עמוק בתוכי."

נופיה של שביט מצטיינים באיפוק; הסערות הרגשיות נרמזות: עשב סתור כעדות לרוח הנושבת בו, שורשי עצים המשתרגים בלבן מבעד לאדמה, זורמים כנחל לקצוות הציור הפרומים; ענפי עצים שכיוונם מעיד על תנועה. לעיתים הציור מרצד, לעיתים הוא נראה כדוהה או נמחק לנגד עיננו, כזיכרון רחוק, שרושמו ניכר ועם זאת מתפוגג.

הנוף של שביט הוא נוף חורש ישראלי מוכר או נוף חקלאי היכולים להתקיים במקומות שונים בארץ. עץ בשדה, אדמה חרושה, חורשה. במובן זה הוא כמעט ואנונימי או לחילופין נעדר ספציפיות. מטענו הסגולי הוא המחוות שלה כלפיו, החריטות והזיכרונות שהותיר בה, תחושותיה העכשוויות – המשתקפים בו כהד ומקיימים אותו כציור.

ארכיון תערוכות

שיתוף