אוצרת: שחר מרנין-דיסטלפלד
ציפי גולדשטיין / שבעת הרקיעים הפרטיים
ציפי גולדשטיין (ילידת 1953) מתגוררת ויוצרת בקרית טבעון. שניים מהלוחות המוצגים כאן הוצגו במוזיאון חיפה ב- 2019. זו תערוכת היחיד הראשונה שלה.
העבודות הן כתב חידה רב-שכבות המזמין אותנו לקריאה מעמיקה. פענוח הסדרה מתאפשר בהצלבת תמות משמעותיות מסיפור חייה של האמנית עם ניתוח חזותי של מרכיבי היצירה. בגיל שלושה חודשים נמסרה גולדשטיין לבית יתומים. ממנו הועברה למשפחת אומנה וממנה בגיל שמונה – לפנימייה לילדים ונוער בן-שמן, בה גדלה והתחנכה עד סיום התיכון. לאחר נישואיה לעמוס גולדשטיין והקמת משפחתם, הוא נהרג בתאונת מטוס והאמנית נותרה לגדל לבד את שלושת ילדיהם.
את ההשראה לעבוד בגודל חריג קיבלה מסדרת הרצאות על אמניות פמיניסטיות. היצירות מזכירות את אלה של אמניות שנות ה- 60 וה- 70 שהשתייכו לזרם אמנות הדגם והעיטור, אשר קרא תיגר על הדיכוטומיה בין אמנות גבוהה (גברית) לבין אמנות נמוכה (מלאכות יד נשיות).
היצירות מתאפיינות בגודל חריג ובריבוי חומרים טכניקות, צבעים וצורות, מה שהופך אותן לאינטנסיביות מבחינה אסתטית. ניכר כי הדימויים מצויים זה ביחס לזה בזרימה בלתי היררכית. עקרון מפתח להבנת היצירות הוא פענוח המורכבות שלהן המושתתת על ניגודים:
- בין סדר לכאוס: דומיננטיות של דימוי המוח ודימוי לוח השחמט, אשר במקום לגלם רציונליות מציעים אי סדר; גריד עשוי חוטי רקמה מעל ציור השמן, הוא מעניק מסגרת סדורה המכסה עולם פנימי סוער.
- חיתוכים מול חיבורים: הבד החתוך במתכוון על ידי סכין חובר בעזרת מקרמה, כך שקווי חיתוך וחיבור מרשתים את היצירות.
- ביתיות ואהבה למול התפרקות והרס: בתים קטנים אך עקומים ולבבות גרפיים שאין בכוחם להציע אהבת אמת; צדפות המגנות על יצורים זעירים בטבע כמשאת נפש להכלה אנושית ודמויות של ילדים נרדפים; ציפורים צונחות מטה כדי לרמז על נפילת מטוסו של עמוס גולדשטיין.
- קומוניקציה למול מסרים סתומים: הופעתם של טקסטים מוכרים אך נטולי הקשר, ואחרים לא מובנים כלל – פרי המצאתה של האמנית; שעונים שלא מראים את השעה ותווים שאינם יוצרים הרמוניה.
- מגן דוד למול טלאי צהוב: שני סמלים המייצגים עוצמה למול השפלה, דבר והיפוכו.
ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד, אוצרת התערוכה
