מקיץ לאביב: מגילות ואינוונטרים
נורית גור לביא קרני
מיטל קילמניק
מקיץ לאביב: מגילות ואינוונטרים | Summer to Spring: Scrolls and Inventories
נורית גור לביא קרני
1.9.23-28.10.23
אָבִיב
כָּזֶה מֵעוֹדוֹ: מִתְגַּלֶּה כְּמַפְתִּיעַ
וּמֵשִׂיחַ, מֵשִׂיחַ לַלֵּב
בְּלִי אֹמֶר- רַק רֶמֶז רַק זִיעַ.
אֶל גָּדֵר דְּחוּיָה, אֲפֹרַת פָּנִים,
רַבַּת הַכְנָעָה לְגוֹרָל,
קַבְּצָנִים עַלִּיזִים- סַבְיוֹן וְחַרְדָּל
נִדְחָקִים בַּסָּךְ.
צִיץ הַגִּנָּה- וַאֲנִי
עוֹף הַשָּׁמַיִם- וַאֲנִי.
שֶׁהִגִּיעַנִי לְחַג הָאָבִיב- יְבֹרָךְ !
רחל/ אדר תר"ץ
שורשיה המשפחתיים של האמנית נורית גור לביא קרני, טמונים עמוק באדמת ארץ ישראל ובהיסטוריה הפוליטית של הסכסוך הישראלי- פלסטיני. אמה דתיה, היא בת לדור חלוצי עמק יזרעאל ואביה יוסף קרני, הוא האיש על שמו נקרא מעבר קרני – המעבר לרשות הפלסטינית הסמוך לעזה, שם הקים את בית האריזה לפרי הדר. זהו המצע הגנאלוגי עליו גדלה גור לביא ואלו הם החומרים המזינים את יצירותיה.
גור לביא משוטטת בשדות ובשבילים, ואוספת לחיקה את פרחי השדה. כשהיא שבה לסטודיו הכפרי, היא מתייחדת עם הפרחים והם יוצאים למסע משותף. הפרח במסע הלוויה, קמל ומשנה את צורתו, מקבל בהכנעה ובמסירות את תפקידו הזמני באטליה של האמנית והיא מצידה לומדת אותו על בוריו, על נימיו הדקים, גווניו, גבעולו ועליו.
פרחים רבים קבלו את שמם מהמיתולוגיה היוונית. פלורוס הוא משורר הפרחים, שבכל עשרות שיריו ששרדו מופיע השם ורד. באחד משיריו כתב על גינת הוורדים של ונוס:
"לְוֶנוּס הָיָה גַן שֶׁסְבָבוּהוּ שִׂיחִים שֶׁל וְרָדִים."
נרקיס הוא העלם נרקיסוס, שהתאהב בדמותו שנשקפה על המים, ויקינתון היפה שמדמו יצר אפולו את הפרח ושדמעותיו הפכו לעלי הכותרת הלבנים.
באמנות האסלם, הערבסקה שנולדה במאה ה-10, היא הדגם הצמחי – השריג המתפצל והאינסופי של הגבעול, העלה והפרח שמקורם בעולם הבוטני ושבלטו כמעט בכל יצירה, בארכיטקטורה, בספרות, בטקסטיל, בקרמיקה. אלה נצרבו במתכות, בעץ, צוירו ואוירו. העיטור הצמחי והאינסופי באסלם מסמל את גדולתו, נוכחותו ונצחיותו של האל.
בתורת ה"יפה" ובשאלה, האם תמציתו בטבע, אחד מתפקידיו של "היפה" לגרום לבני האדם הנאה ולהציג את הקשר בין ההיסטוריה לעיטור כמו קישוט הגוף, באמצעים שונים כגון שרשרות וקעקועים של מוטיבים צמחיים.
את כל אלו שוזרת גור לביא אל יצירותיה ובתערוכה בגלריה במעלות תרשיחא היא מציגה ארבעה גופי עבודות כארבע עונות שנה של יצירה אחת גדולה, כשבכל אחת מהעונות היא מאתגרת את המבט של הצופה, פורשת את כתב ידה וחושפת את נקודות מבטה ואת החשיבה האישית שלה.
גוף ראשון
מגילות
באטליה של גור לביא פרושות מגילות ארוכות, עליהן היא משרבטת במשך שנים את רחשי ליבה, אירועים מחייה האישים, מחשבות אסוציאטיביות, ציטוטים מתולדות האמנות ופרחים. בין נגיעות המכחול הצבעוניות היא כותבת:
"פלורה פלשתינה
השקת הספר
השקה
השתקה
השקייה
ה ה ה
הסקה גשם עז"
(נורית גור לביא קרני, מגילה 2017)
רצועות הנייר הארוכות, הגלולות והכרוכות מספרות את מסכת חייה של גור לביא, דרך פרשות ונקודות בדרכה האישית והאמנותית. כאן בגלריה המגילות משתפלות אל החלל ובהן היא רושמת כסופר סת"ם, מציירת את פרחי השדה בגווני צבע דלילים וסמיכים. "ביום בחירות" אחד, היא מציירת את האפונה הנאה, החלבלוב וסייפן התבואה סמוכים זה לזה. לצד ציורי הפרחים יש רשימות של מקומות ומילים המתארים מצבי זיכרון של האמנית. "כלניות ביוקנעם וכלנית חורשה בשדה אחרי שריפה." כתמי הקפה שנשפך במהלך העבודה מקבלים מקום של כבוד על מגילת הנייר ומגלים הלכי מחשבה מדיטטיביים. בין המילה הכתובה לאיורים של האמנית מתקיים קשר אניגמטי כזה שחושף רק במעט את החשיבה הרגישה והעמוקה שלה. החשיפה הצנועה של האמנית קונטרברסלית לדף הארוך עליו היא מגוללת פרטים ופרגמנטים מחייה.
גוף שני
רישום על קיר
בפעם הראשונה, כאן בגלריה מתנסה גור לביא ברישום פרונטלי על קיר, היא מתעמתת עם מצע חדש, קשיח מאתגר ובלתי מחיק. לעומת המגילה הנגללת, נסגרת ונפתחת, כאן בגלריה הרישום נחתם בגובה העיניים בדומה לסגנון הציור פעולה[1] (Action Painting) שהיה נפוץ באמצע המאה ה-20 בארה"ב.
האמנית ציירה באופן ספונטאני על הקיר. הפרחים השקועים בבטון, מקבלים את נגיעותיה האמנותיות כחלק מפעולה פיזית ישירה. המונח "פעולה" אילץ אותה לצאת מאזור הנוחות, מהסטודיו הביתי אל תהליכים פיזיים-רגשיים של עמידה ומחשבה פילוסופית, של התבוננות בצמח ובחירה מידתית של החומרים המופיעים על גבי הקיר כמגילת העצמאות הפרטית שלה.
בסטודיו של האמנית הפרחים מקבלים חיות על הדף ועל הקיר הם עוד רגע ויימחקו. הפרחים ייעלמו כלא היו ויותירו רק זיכרון. החירות האינסופית של הציור על מצע הקיר הגדול תישאר כזיכרון של יום חג קולקטיבי ושל תחושת שותפות בין הצופים לאמנית בחיק ארץ ישראל היפה.
גוף שלישי
שקט שחור
על הקיר הדרומי בגלריה תלוי גוף עבודות של ציורי פרחים צבעוניים על רקע שחור. הרקע השחור מנתק את הפרחים מסביבתם הטבעית. גור לביא קוטפת את הפרחים ומניחה אותם כמו במאוזולאום[2] – מבנה קבר מפואר. הפרחים החנוטים בקבוצה, מקבלים חיי נצח. האמנית מתבוננת אליהם ומבקשת גם את מבטם של הצופים.
גם במגדירי הצמחים המקצועיים מנתקים המאיירים את הצומח מסביבתו הטבעית ורושמים אותם כאינוונטרים על גבי דף לבן. גור לביא לעומתם אוטמת את הדף בצבע שחור, מטשטשת את ההיסטוריה הפרטית של כל צמח ופרח ומדגישה את הייחודיות של כל אחד לחוד וביחד כאסופה.
הציורים השחורים של גור לביא נדמים כאניגמה של המגילות העבריות הגנוזות ממדבר יהודה[3]. כשם שניתן ללמוד מהמגילות הגנוזות על ימי בית שני ועל גיבוש הדתות המונותיאיסטיות באזור ים המלח, בציורים השחורים של האמנית ניתן להסיק כי הבחירה בשחור אינה מקרית אלא מתוכננת כמדגישה בעיני הצופה את ייחודיותו של כל פרח.
פרחים במיתולוגיה היוונית נקשרים גם לטרגדיות. כך הכלנית קיבלה את צבעה מנטפי דמו של אדוניס[4] ששב לחיים רק לאחר שאפרודיטה אהובתו ביקשה את עזרתו של זאוס. הכלניות של גור לביא מקבלות משקל של צבע במרחב ובחלל השחור, הן בולטות בצבען ובנוכחותן לצד שאר הצבעוניות יחד עם הצהוב האימתני של הסביונים והאחירותם.[5]
גוף רביעי
תחריטי פלורה פלשתינה
אסופת התחריטים של גור לביא מהווה את גוף העבודות הרביעי בתערוכה.
בסדנת התחריט הירושלמית[6] בתוך מגשי חומצה צורבת, הפרחים הצבעוניים של גור לביא מקבלים מרקם של תחרה. הצבעוניות בתחריטים חלפה לה, הצמחים והפרחים מקבלים מעמד אלוהי נטול גוונים ומלא במהות. המהות היא יסוד מרכזי בעומק היצירתיות של האמנית. הקשר לאדמה והצעידה עליה, ההתבוננות בטבע, הבחירה בפרשנות עמוקה, העקביות והמסירות בארבע עונות השנה ליופייה של ארץ ישראל והבקיאות שלה בכל אחד ממושאי הציור וגם כתיבתה האישית – אלה מגלים וחושפים את הרגישות האינסופית של האמנית נורית גור לביא.
סוף קיץ תשפ"ג, מעלות תרשיחא
כתבה: מיטל קילמניק, אוצרת התערוכה
[1] המונח 'ציור פעולה' מתייחס לטכניקה בה האמן מתיז את הצבע על גבי משטח הציור באופן ספונטאני. הפעולה מערבת את כל הגוף לעומת הציור המסורתי. לעיתים ניתן לחוש בטביעות הצבע את הפעולות הפיזיות שהאמן עשה. הסגנון היה נפוץ באמצע המאה ה-20 והיה קשור לתנועת האקספרסיוניזם המופשט.
[2] מבנה גדול ומפואר שהוקם עבור קבר של אדם חשוב ומיוחס.
[3] המגילות שהתגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה במחצית המאה ה-20 ונחשבות לאחת מהתגליות הארכיאולוגיות החשובות בארץ ישראל.
[4] אל התשוקה והיופי במיתולוגיה היוונית. מקור האל כנראה באל הכנעני אדון.
[5] אחירותם החורש הנו שיח ממשפחת הקטניות הפורח בפריחה צהובה עשירה באביב ובתחילת הקיץ.
[6] סדנת ההדפס ירושלים, מרכז ג'ינוגלי להדפס
.
.
.
Summer to Spring: Scrolls and Inventories
Nurit Gur Lavie Karni
Spring
It was ever so: coming by surprise
And whispering, whispering silently
Without a word – just a hint, just a quiver.
Against a dilapidated fence, its visage gray,
Surrendered to its fate,
Gay beggars – yellow weed and mustard flower
Press together.
Bud of the garden – and I
Bird of the sky – and I.
Blessed be he who transported me to the spring festival!
Rachel / March 1930
The artist Nurit Gur Lavie Karni’s family is deeply rooted in the earth of the Land of Israel and in the political history of the Israeli-Palestinian conflict. Her mother Datia belongs to a generation of pioneers in the Jezreel Valley, and her father is Yosef Karni, after whom the Karni Crossing between Israel and the Gaza Strip is named, since he erected a citrus packing facility on that spot. This is the genealogical substrate upon which Gur Lavie grew, and these are the materials that nourish her works.
Gur Lavie wanders through fields, along paths and gathers wildflowers. When she returns to her rustic studio she communes with the flowers and together they set out on a journey. The flower in the funeral cortege withers and changes shape; it meekly and dutifully accepts its role in the artist’s studio, while she studies it intently, its delicate capillaries, its hues, its stem, and its leaves.
Many flowers are named after figures of Greek mythology. Floros is the poet of flowers; in all the dozens of his poems that have survived the name rose appears. In one of his poems, he wrote thus about Venus’s rose garden: “Venus had a garden surrounded by rose bushes.” Narkis (daffodil in Hebrew) is named after Narcissus, who fell in love with his image reflected in the pond; and the lovely hyacinth was produced by Apollo’s blood, its petals washed white by his tears.
In Islamic art, the arabesque, born in the tenth century, is modeled on a plant – the never-ending tendril that emerges from the stem; the leaf and flower derived from the botanical world, which appear in almost every work of architecture, literature, textile, and ceramics. They were engraved on metals and wood, drawn, and illustrated. The unending plant-like ornamentation in Islam symbolizes Allah’s magnificence and everlasting presence.
In the theory of beauty and the question whether its essence is to be found in nature, one of beauty’s functions is to impart pleasure to people, and to trace the link between history and decoration in practices such as the various means of bodily ornamentation, including necklaces and tattoos of plant motifs.
Gur Lavie weaves all these into her works and in the exhibition at the gallery in Ma’alot Tarshiha, she displays four bodies of work as four seasons of a single coherent piece. In each of the seasons she challenges the viewer’s gaze as she reveals her perspectives and inner thoughts alongside her handwriting.
First Body
Scrolls
In her studio Gur Lavie spreads elongated scrolls, on which over many years she has jotted down her feelings, events in her life, associative thoughts, citations from art history. Between colorful touches of her brush, she writes:
Flora Palestina
Book launching
Launching
Silencing
Irrigating
Ing ing ing
Heating driving rain
(Nurit Gur Lavie Karni, Scroll 2017)
The long, rolled up, bound strips of paper tell Gur Lavie’s life story through crossroads and key points along her personal and artistic path. Here in the gallery the scrolls flow down into the space, and on them she draws like a calligraphist, painting wildflowers in diluted and thick hues. In one Election Day, she paints the elegant pansy, the wolf’s milk, and the gladiola side by side. Alongside the flower paintings are lists of places and words that describe the artist’s states of memory. Anemones in Yokne’am and Woodland Anemone in a Field after a Fire. The stains of coffee spilled as she worked are allotted pride of place on the paper scroll and reveal a meditative train of thought. The written word and the artist’s illustrations are enigmatically linked, in a way that merely alludes to her sensitive and profound thought. Her modest exposure contrasts with the long page on which she records details and fragments of her life.
Second Body
Drawing on a Wall
For the first time, here in the gallery, Gur Lavie experiments with frontal drawing on a wall. She confronts a new substrate, hard, challenging, unerasable. Unlike the scroll that can be rolled up and down, closed and opened, here in the gallery the drawing is completed at eye level, as in the Action Painting[1] genre prevalent in mid-20th century USA.
The artist drew on the wall spontaneously. The flowers embedded in the concrete acquire her artistic touches as part of a direct physical action. The term “action” forced her to leave her comfort zone in her home studio and to engage in physical-emotional processes that included standing and ruminating, inspecting the plant and making a calculated choice of the materials that appear on the wall, her own private declaration of independence as it were.
In her studio the flowers come to life on the page, while on the wall they are destined soon to be erased. They will disappear as though they never existed and will leave only a memory. The boundless freedom of drawing on the surface of the wall will remain as a memory of a collective festive day and of a sense of partnership between viewers and artist.
Third Body
Black Tranquility
On the gallery’s southern wall hangs a body of works that display colorful flowers against a black backdrop, which detaches the flowers from their natural habitat. Gur Lavie picks the flowers and lays them out as if in a mausoleum,[2] a magnificent tomb. The embalmed flowers acquire eternal life. The artist gazes at them and seeks also the gaze of the viewers.
In analytical flaura books the illustrators likewise detach the plant from its natural habitat and record them as inventory on white pages. Gur Lavie, on the other hand, seals the page with black paint, blurs the individual history of each plant, and emphasizes the singularity of each one of them and of the entire collection. Gur Lavie’s black paintings are reminiscent of the enigma of the hidden Hebrew scrolls from the Judean Desert.[3] Just as these ancient scrolls teach us about the Second Temple period and the formation of the monotheistic religions in the Dead Sea region, so can one deduce from the artist’s black paintings that the choice of black was not random but rather designed to point out to the viewer the singularity of each flower.
Flowers in Greek mythology are also associated with tragedy. Thus did the anemone acquire its color from the drops of Adonis’s blood,[4] having been restored to life only once his beloved Aphrodite had called upon Zeus to intervene. Gur Lavie’s anemones acquire a weight of color in the black space; they stand out by virtue of their color and presence alongside the other colors, together with the fearsome yellow of the yellow weed and the Spartium.[5]
Fourth Body
Engravings of Flora Palestine
The fourth body of work in the exhibition comprises Gur Lavie’s collection of engravings.
In the Jerusalem engraving workshop,[6] sitting in trays of burning acid, Gur Lavie’s colorful flowers acquire the texture of lace. The color of the engravings has worn off, the plants and flowers acquire a divine stature, devoid of hues and filled with substance. Substance or essence is a major element of the artist’s profound creativity. Her connection to the earth and walking upon it, the way she surveys nature, her choice of deep interpretation, the consistency and devotion throughout the four seasons to the beauty of the land of Israel, and her expert knowledge of each object she paints as well as her personal writing – all these reveal and expose the boundless sensitivity of the artist.
Late summer, 2023, Ma’alot Tarshiha
[1] The term “action painting” refers to a technique whereby the artist spontaneously splashes paint on a surface. The action involves the entire body, by contrast to traditional painting. In some cases, one can detect in the splashes of paint how the artist physically applied it. This style was popular in the mid-20th century and was associated with the Abstract Expressionist movement.
[2] A large imposing structure erected for the burial of an important and esteemed individual.
[3] The scrolls discovered in the Qumran caves in the Judean Desert in the mid-20th century, considered one of the most important archaeological finds in the land of Israel.
[4] God of passion and beauty in Greek mythology. Probably originates from the Canaanite god Adon.
[5] The Spartium is a bush of the legume family. It flowers in a rich yellow in spring and early summer.
[6] The Jerusalem Print Workshop, the Ginogli Print Center.
