חוזר לאחור ורואה מה לפנים | שלומי ללוש ופרופ' משה ב. יצחקי
התערוכה חוזר לאחור ורואה מה לפנים המוצגת בגלריה, במרכז אמנויות מעלות-תרשיחא, הינה מפגש בין קו לאות. הצייר שלומי ללוש והמשורר פרופ' משה ב. יצחקי נפגשו לתהליך של דיאלוג אמנותי סביב סיפורים מקראיים ואגדות תלמודיות. הם נפגשו באמצעות הציור והשירה ודרשו יחד רעיונות פילוסופים, חקרו דמויות ומפגשים והעניקו להם פרשנות עכשווית רעננה. השניים נפגשו לרוב במקומות גיאוגרפים בהם, להערכתם, התרחשו העלילות, וזאת על מנת לקבל השראה לתהליך.
המילים והצבעים מתכתבים ומשלימים זה את זה בתערוכה והתוכן מזמין את קהל הצופים להרהר מחדש בסיפורים העתיקים הממשיכים להדהד גם בעידן המודרני ועל משמעותם בימים אלו.
המפגש בין ר' יוחנן וריש לקיש, יונה והקיקיון וכך גם סיפור בעלת האוב היו חלק ממקורות השראה של ללוש ויצחקי . השניים זיקקו את הדו שיח שלהם מחוץ למקורות ההשראה. בתערוכה בגלריה, מגיבים שניהם באופן ישיר ועקיף לאותם מקורות: ללוש מציג יצירות דו-ממד ויצחקי מציג שירים. התגובות המבוטאות במילה הכתובה ובצבע יוצרות מארג עשיר של פרשנויות ייחודיות המהדהדות בחלל המשותף לאמן ולחוקר – כל אחד בתחום מומחיותו.
עַכְשָׁו אֲנִי כִּמְעַט רֵישׁ לַקִּישׁ, כִּמְעַט
עוֹקֵר הָרִים וְטוֹחֲנָם בָּאֵשׁ שֶׁהָיִיתִי[1]
גוף העבודות רחצה בנהר של ללוש המוצג בתערוכה, מתייחס למפגש הדרמטי בין רבי יוחנן,[2] החכם, היפה והמלומד, לבין ריש לקיש, הליסטים. בעקבות המפגש הגורלי במי הירדן, ריש לקיש הופך לתלמיד חכם. האגדה עוסקת בכוחו של שינוי ובקשר האנושי העמוק שנרקם באמצעות: יופי- נשיות- כוח- תורה וחכמה. ללוש מתאר את עצמו במי הנהר ושואל: מתי האדם נעשה אדם, האם רק לאחר שעבר ייסורים, מתקיימת למידה ובאה תשובה? בבואתו במי הנהר, מאחדת אל הבד את שתי הדמויות , זו העומדת על גדת הנהר וזו הצפה. לצידו, מאיר יצחקי במילים, חלקים סמויים וגלויים מתוך עולמו הפנימי של ריש לקיש וגם מתוך עולמו שלו. המתח וההרמוניה בין ריש לקיש לר' יוחנן משתקפים במילות השיר של יצחקי לתיאור דמותו של ללוש הבוהה, בדמותו של יצחקי טובל בנהר ובסערה בין ענפי העצים. בשיר, יצחקי בונה את דמותו של ריש לקיש, החסרה במקורות, גם מתוך רצון לבאר פרטים על הפנימיות שלו עצמו ובניסיון להאיר באור נסתרות.[3]
אִלּוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי חוֹזֵר עַכְשָׁו לְאָחוֹר
משה המקראי בסיפור התלמודי עולה למרום ומוצא את אלוהים עסוק בקשירת כתרים לאותיות כביטוי לחשיבותה ולנצחיותה של השפה. סיפור זה נקשר אצל ללוש הצייר לגוף העבודות בשם בסטודיו של האמן. המקום בו אלוהים עוסק ביצירה מקביל אצל הצייר למרחב היצירה האישי שלו. באחד משני הציורים בסדרה, ללוש מתאר את עצמו בסטודיו ובציור השני הוא מתאר את יצחקי בחדר העבודה שלו. שניהם אוחזים בכלי היצירה שלהם, ללוש במכחול ויצחקי בעט. הכיסאות הריקים בשני חדרי היצירה של האמנים יכולים לרמז על לימוד ועל הדרך הארוכה שאדם עושה באמונתו, כמו משה גדול הנביאים והמנהיגים, שחוזר בסיפור התלמודי לאחור, לשבת בבית מדרשו של רבי עקיבא, שם נגלים אליו סודות האלוהים. יצחקי בשירו מתפלמס עם אמירתו של רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך", מפרק ממנה את כתרי האותיות ואת הקוצים, מנקה שורשים ונטיות ומזכיר את המושג "ואהבת" המהדהד בעוצמה גם בימינו.[4]
מָה לְךָ אָדָם
הֶסְתֵּר פָּנִים
אֲנִי אַחֵר
נֶחְבָּא בְּצֵל[5]
הסיפור התנ"כי על אנשי העיר נינווה, יונה הנביא, והקיקיון שהגן עליו וקמל, זוכה להתייחסות אצל ללוש בציור ובשיר של יצחקי. הקיקיון המסמל גם חמלה רגעית וגם את שבריריות החיים והטבע האנושי. הוא מגלה ומסתיר את הדיוקן העצמי של הצייר. השזירה של הקיקיון והצייר חד הם, יתכן כרמז לגורל משותף של חיים כמו גם לדואליות של תכונות הצמח, כשמצד אחד מפיקים ממנו שמן רפואי ומצד שני זרעיו רעילים.
המושג "הסתר פנים" המופיע בשירו של יצחקי מעלה שתי סוגיות. האחת – ביקורת על משה המקראי המסתיר את פניו במפגש עם האל, האם היה עליו להישיר מבט ולבטל את החציצה בין האדם לבריאה או לשמר את יראת הכבוד. הסוגייה השנייה מתייחסת להסתר הפנים של האלוהים.
חורבן העיר נינווה ורחמיו של האל על אנשי העיר, המופיעים בשיר, בציור ובסיפור מהדהדים גם הם את המציאות מאז השבעה באוקטובר.[6]
רְאִי לַיְלָה כִּי בָּאנוּ שְׁנַיִם בֵּין אוֹר לְצֵל
לִשְׁגּוֹת בְּיָפְיֵךְ לִשְׁנוֹת בִּזְמַן שָׁאוּל
בְּטֶרֶם יֵרֵד הָעֶרֶב וּמַרְאוֹתָיו
שׁוּב[7]
על גבעה מול הר תבור יושבים השנים ולומדים את סיפור בעלת האוב מעין דור המספר על שאול המלך המתחפש ופונה לבעלת האוב ומבקש ממנה להעלות את רוחו של שמואל כדי שיבשר לו את גורלו. בסדרת הציורים בעלת האוב, מתאר ללוש את עצמו כשגבו לצופה ופניו אל הנוף כמשקיף אל העתיד. גזעי העצים השרופים מסמלים את כוחות הכישוף ואת המפגש בין שאול לבעלת האוב, רוחו של שמואל עולה ומנבאת לו את מותו, את נפילת ישראל על ידי הפלישתים ואת גורל מלכותו שתינתן לדוד. הרישום בעיפרון בסדרת העבודות מדגיש את החורבן וההרס ואת תחושת האפוקליפסה. גזעי העצים השרופים והכפופים היוו השראה לצייר לנפילתו של שאול על האדמה לנוכח הגזירה. שירו של יצחקי אני חושב שקוראים לך לילה מרחיב במילים את הסצנה המקראית נטולת התיאור. המפגש בין שאול המלך לבעלת האוב מקבל משמעות חדשה ומתקיימים בו רבדים של תשוקה הישרדותית- רגע לפני הבשורה הקשה מכל.[8]
לצד הלמידה המשותפת של סיפורים, התנסו ללוש ויצחקי בתגובה של שיר על ציור והפוך – תגובה של ציור על שיר. הרישומים מראות הלילה מגיבים לשירו של יצחקי שיר מזמור קליל למדיר השינה. יצחקי בשירו מהתל ומקליל באירוניה עצמית את הדרת השינה המקבלת פנים באופן פרדוכסלי ברישומיו של ללוש. בשיר הוא חורז את המשפטים בצליל אַי ויוצר ריתמוס קל לכאורה בניגוד למשקל הכבד של הנושא. לעומתו, ללוש רושם בפחם את הלילה השחור ומעניק לו צורה ואופי חמקמקים המזכירים את בואה של הדרת השינה בשעות הקטנות והחשוכות של הלילה.
השיר סבך פתאומי של יצחקי מגיב לציורו של ללוש הכיסא הריק. השיר מדגיש את הסתר הפנים של הצייר העוסק במה שנחשף ומה נותר בצללים. פניו של ללוש מוסתרות מאחורי חציצת משרבייה ובחלק התחתון של הציור מופיע שוב הכיסא הריק, הוא כיסא הלמידה וחשבון הנפש כמטאפורה לנוכחות. גם הציור וגם השיר מזהירים אך גם מנבאים את האור בתהליך החשיפה.
התערוכה בגלריה שבמעלות-תרשיחא עוסקת במושגים 'עימות' ו'מפגש' ומעצימה אותם. היא מתייחסת למקורות ההשראה ולדיאלוג בין שני היוצרים. העימות נתפס ככוח מניע ליצירה, לחשיבה מחודשת ולחקירה של ניגודים כמו, אנושי ובריאה, מוות וחיים, שמים וארץ, חמלה וכעס ובתערוכה, המפגש המרתק בין ציור למילה.
התערוכה איננה רק מחווה לעולם האגדות התלמודיות והסיפורים המקראיים אלא גם קריאה להתבוננות מחודשת בהם בעיניים עכשוויות. באמצעות עבודתם הייחודית של ללוש ויצחקי אנו למדים שהסיפורים העתיקים אינם רק טקסטים היסטוריים אלא הם מקורות חיים ונושמים הממשיכים לעורר השראה גם כיום. התערוכה הזוגית ממחישה כיצד כל אמן מפרש בדרכו את הסיפורים שדרש ואת הרובד החדש שבא לידי ביטוי ביצירה של האחר. הדיאלוג מדגיש את הקשר ההדדי שבין המילה הכתובה לציור ואת כוח היצירה הגלום במפגש בין שני אמנים ומזמין את קהל הצופים להרהר, לדרוש ולהעניק מרחב פרשנות חדש ואישי.
מיטל קילמניק
אוצרת
[1] מתוך שירו של משה ב. יצחקי במנהרת הזמן.
[2] רבי יוחנן (180–279 לספירה לערך) היה מגדולי האמוראים, בכיר האמוראים בארץ ישראל בדור ראשון, וראש ישיבת טבריה במשך עשרות שנים.
[3] הפסקה מתייחסת לסיפור התלמודי של ר' יוחנן וריש לקיש, תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד ע"א ולגוף העבודות רחצה בירדן של שלומי ללוש ולשיר במנהרת הזמן של משה ב. יצחקי.
[4] הפסקה מתייחסת לגוף העבודות בסטודיו של האמן של שלומי ללוש ולשיר חוזר לאחור ורואה מה לפנים של משה ב. יצחקי בהשראת הסיפור התלמודי, בו משה המקראי עלה למרום מתוך התלמוד בבלי, מנחות כ"ט, ע"ב.
[5] מתוך שירו של משה ב. יצחקי קיקיון.
[6] הפסקה מתייחסת לגוף העבודות קיקיון של שלומי ללוש ולשיר קיקיון של משה ב. יצחקי בהשראת סיפור יונה הנביא, ספר יונה, פרק ד'.
[7] מתוך שירו של משה ב. יצחקי אני חושב שקוראים לך לילה.
[8] הפסקה מתייחסת לגוף העבודות בעלת האוב של שלומי ללוש ולשיר אני חושב שקוראים לך לילה של משה ב. יצחקי בהשראת הסיפור המקראי המתאר את המפגש בין שאול המלך לבעלת האוב, שמואל א' כ"ח.
