שולמית ניר – לראות קרוב לראות רחוק

האמנית שולמית ניר, בת קיבוץ בית העמק, בוגרת בצלאל והסדנה של ישראל הרשברג. שנים רבות יצרה בירושלים ובשנת 2012 עשתה תפנית חדה ושבה אל נופי ילדותה, למרחבי השדות הפתוחים, מדשאות הקיבוץ המוריקות, והים המשתרע מראש הנקרה, עכו, ועד הרי הכרמל הנישאים מעל נמל חיפה.
תהליך עבודתה של שולמית מתחיל בהתבוננות בנוף וחיפוש אחר החיבור בין הנגלה לעין לבין השכבות החבויות מתחת. היא מישירה מבט – מקרבת ומרחיקה, מתמקדת וננעלת על המטרה.
מלאכת הציור אינה מהווה מפלט או הפוגה מהתמודדות עבורה, אלא חזרה עקבית, סיזיפית ויומיומית. היא שבה אל אותה נקודה מסוימת בנוף בה היא מתמקמת לאורך תקופת זמן כדי להשיג את התאורה הרצויה בדיוק באותה השעה, באותו היום ובאותה העונה. האור הנופל על מושא הציור משתנה תוך כדי זמן ההתבוננות וכך הופכים האור, הצל והצבע המשתנים לכלי עבודה וחומרי יצירה. התהליך הזה מאפשר לשולמית חופש יצירתי; עץ שמפריע בקומפוזיציה מושמט, כביש מתווסף, הירוק של הדשא מתחדד, מתווספים כתמי צל וסימני חיים שלא היו שם במציאות.
סדרת ציורי ירושלים, אינה מתיימרת להציג את קדושתה של העיר במובן הצר של המושג "קדושה אייקונית". היא מנסה להעניק קדושה ציורית, פסטורלית, לעיר המוזהבת, מבלי לקשור אותה בעבותות ההיסטוריה, או מחלוקות פוליטיות.

בווירטואוזיות מרשימה, היא מניחה על הבד את ירושלים על כל חלקיה ומביאה זווית התבוננות לא שגרתית, המסיתה את כיפת הזהב ממיקומה המרכזי, המוכר.
בחירתה של שולמית ליצור בפריפריה הרחק מלב ההתרחשות, היא בחירה בפשטות ובהתמזגות עם סביבתה הגלילית. השפעת המיינסטרים באמנות הישראלית, שעבר תהליכי הפשטה והמשגה לא חלה עליה. היא ממשיכה לדבוק במסורת ציור רבת שנים ואינה נלאית מלהביט בנופים, אנשים או טבע דומם ולתארם על הבד.

נופיה של שולמית מבקשים להעניק לצופה מרחבים הרמוניים של אור ותקווה, השראה והנאה צרופה מיופי פשוט, הם נטולי קונפליקטים וזהויות, אך עם זאת הם מאד אותנטיים ומקומיים.
אשרי האדם שעבודתו היא גם אהבתו, או כפי שאומרת שולמית: "אני משוכנעת שאדם יכול להיות עשיר מאוד כשהוא עושה את מה שהוא אוהב לעשות יותר מכל. ואישית, כשאני מציירת אני מאושרת".

אוצרת: נוגה מגדל

ארכיון תערוכות

שיתוף