עבודות האמנות המוצגות בתערוכה הנן בעלות איכות של הערת שוליים. איכות זו מתבטאת גם מבחינה פורמלית – הסבת תשומת הלב לשוליים באמצעות היבט ויזואלי; וגם מבחינה תיאורטית – כעונים על פונקציה של הערת-שוליים. למרחב זה יתכנסו על פי רוב שוליים חברתיים: מזרחיים, ערבים, נשים, פלסטינים, הומו-סקסואלים, עובדים-זרים, חרדים, טבע. כהתבוננות עצמית הן יעסקו בטיבו של המדיום שלהן ובטיבה של האמנות באופן ישיר או עקיף.

דיוקן עצמי הוא הערת שוליים.

מהערת שוליים ניתן להתעלם.

הערת שוליים מחייבת נושא; ובמובן זה היא לעולם לא עומדת לבד. הדבר יתבטא בדרכים שונות: כדיבור-על (באופן ישיר או מטאפורי), כמרחב המכיל ניגודים, מייצר השוואות.

בניגוד למושג פריפריה, הערת שוליים אינה נושאת מטען שלילי המציב אותה בעמדת חיסרון ביחס למרכז.

הערת שוליים מעכבת היטמעות בלתי אמצעית בנושא, המיוחסת על פי רוב להעדר מחשבה או ביקורת.

הקונצפטואליזם הוא סגנון אמנותי בעל איכויות של הערת שוליים.

קטלוג אמנות הוא הערת שוליים.

עבודות האמנות המוצגות בתערוכה הן של אמנים ואמניות מרכזיים; עבודות מוכרות על פי רוב. במובן זה עומדת התערוכה בלוגיקה של הערת שוליים: בחינה עצמית המובילה החוצה (ובמקרה זה פנימה) וחזרה.

כסגנון אמנותי מכיל הרדי-מייד מאפיינים של הערת שוליים. באיכותו הדושנית הוא מתהווה כדיון אמנותי פנימי המעגן באמצעות אובייקט "חיצוני" את מרחב האמנות; המצביע על ההקשר כמקור הסמכות האמנותי וזאת על חשבון מעגני העבר המסורתיים של היצירה; המרחיב באופן פוטנציאלי את אופני מימושה של האמנות לכל אובייקט-מצוי.

צילום הוא הערת-שוליים. תאורטיקנים של צילום ייחסו לו תכונות מנוגדות ביחסו למקור: נאמנות למקור שגולמה בתפיסה ריאליסטית של צילום; פריצתו לשלל מרכיבי הצילום: מצולם, צלם, מצלמה והדפס; ומחיקתו, המבוססת על הוצאה מהקשר שמחולל הצילום במקורו; עד הפיכתו לסימולאקרה בהתאם לתפיסות פוסטמודרניות.  מבחינה מדיומלית, הערת השוליים הצילומית הרחיבה באופן ניכר את האוכלוסיות המתועדות, בהחליפה את ציורי הדיוקן המסורתיים שיועדו בעיקר לאנשים רמי מעלה.

הערת השוליים האקדמית מעגנת את הסטטוס של הכותב על בסיס המקורות שלו, ולא על בסיס דבריו, כפי שהיה לפני כניסתה של זו לטקסט. במובן זה היא גם מקור סמכותו וגם מקור חולשתו. שוליותה, ככזו, מוטלת בספק.