נעמה חייקין
ציוריה של הדר גד מכילים ניגוד הסובב סביב הגלוי והנסתר (האובייקט והסובייקט). בתערוכה ציורים משתי סדרות: באחת; שצוירה בבית הקברות של עין חרוד, הקיבוץ שבו נולדה גד ובסביבתו, נראים נופי הקיבוץ והעמק, שהיו פאר ההתיישבות העובדת והיוו מודל לחיקוי והערצה. בסדרה שניה מתגלה נוף שצויר מהמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה"; מרחב בידודו של החריג. דיאלקטיקה זו ניכרת גם בסגנונה המשלב בין מבע רישומי ריאליסטי – המחויב למציאות ולנראה – למבע ציורי אקספרסיבי – המייצר הפשטה.
הריאליזם של גד בציורי הנוף, מתבטא בשפע בלתי-אפשרי של אינפורמציה רישומית; קווי הרישום שלה מכסים את הבד; דבר לא נסתר מעיניה. זוהי מחויבות טוטאלית; רושמת כול. המחויבות למציאות אינה רק בתיאור מפורט שלה אלא גם במחקר הענף שעורכת גד אודותיה. עם זאת, באופן פרדוקסלי, ככל שמרחב התבוננותה מתואר יותר כך חומק התיאור מאחיזה במציאות למחוזות עצמאיים של מופשט.
ריבויו של הרישום פוגש בפלטת צבעים מצומצמת, לרוב מונוכרומטית. הצבעוניות הרזה (על אף עושרה) עומדת בניגוד לתיאור הענף. היא גם עומדת בניגוד לצבעוניותה של המציאות. ציוריה של גד הנם רישום בעיפרון שחור המתבצע על בד אותו היא מכסה בצבע יסוד כצבע-תחתון המכוסה בצבע שמן; אלו הם תנאים ציוריים הנכפים על המציאות שתירשם.
המעבר מתיאור ריאליסטי כמבע של מציאות למבע ציורי-עצמאי שבבסיסו הפשטה מאפיין את עשייתה של גד; המקפידה לרשום בשטח מתוך התמודדות עם תנאיו. את הרישום הראשון שהנו קטן ממדים ועמוס בפרטים היא מתרגמת בסטודיו לבדים גדולים. תהליך המרה שבו המבע הציורי "מתנער" בחלקו מן המציאות (למרות שהוא שומר על מחוות הפעולה כלפיה: אופן הרישום העמלני, שמתאים לציור בקנה מידה קטן מיושם למשטחים הגדולים, שעל פניו מאפשרים פעולה ציורית משוחררת יותר). תהליך ה"התנערות" ניכר גם בפרטים שנשמטים מן הציור בתהליך התרגום וגם באור שחודר אליו מבפנים, כתכונה ציורית עצמאית. האור בציוריה של גד היא תוצאה של גריעה. שכבות הצבע הראשוניות, עליהן רשמה גד, מקולפות באמצעות סכין חיתוך ויוצרות בהירות בהתאם לרמת חשיפתו של מצע הציור. ההארה נקבעת בהתאם להגיונו של הציור, מתפתחת ונסוגה ללא קשר לתנאים חיצוניים; מייצרת תנועה וקומפוזיציה עצמאיים.
ריבוי הקווים הרישומיים "המשתלט" על הבד בשלב הראשון של העשייה הציורית מציב את חשיפתו של הבד כמחיקתם. ניתן לתרגם פעולה זו מבחינה פילוסופית כמפגש שבין מציאות לרוח; מפגש כוחות המלווה לא אחת במאבק. (בתפיסה האפלטונית המציאות החושית מעוותת את האידיאה, לדוגמא; ואילו סרן קירקגור מצביע על האופן שבו הפילוסופיה האידיאליסטית מוחקת את המציאות). מבחינה אמנותית מדובר במפגש שבין ריאליזם למופשט כשני סגנונות מנוגדים: האחד מחויב למציאות חיצונית וחושית ולהתבוננות בטבע; ואילו האחר מחויב למציאות רוחנית (פנימית או חיצונית); ומתבצע על פי רוב בסטודיו. גד משלבת בין השניים כשם שהיא משלבת בין רישום לציור. ההתעקשות לרשום בטבע ולא על בסיס צילום בסטודיו, למשל, כפי שעושים לא מעט ציירים ריאליסטיים מייצר תחושות גוף הקשובות למקום. בסטודיו, לעומת זאת, שיקולים עצמאיים; מדיומלים או תחושתיים חודרים למרחב התמונה. בהקשר זה, הצבעוניות המונוכרומטית המאפיינת את ציורי הנוף שלה היא גם מחקר בצבע וככזה איכות ציורית; אך גם נאמנות להגיונו של הרישום המתרגם את המציאות לצבע אחד.
מצע-הציור והצבע כמחוות ציוריות עצמאיות המכלות את החוץ, המגולם ברישום, מקבלות ביטוי בסדרת ציורים שנעשתה על בדים של הצייר משה גרשוני. לא בכדי בציורים אלו מייצרת גד שטחים ריקים; כלומר כאלו המלאים בבד וצבע – מרחב של ציור. קווי המתאר השחורים הנרשמים על הבד כמעט ונעלמים; ונתפסים על ידי הרקע האדום ההופך גם לקו-מתאר ולאובייקט. כפילות זו של צבע המהווה רקע ואובייקט כאחד מייצרת דימוי המעכּל את עצמו. תחושה של תבערה פנימית נעדרת חוץ הנוצרת במפגש שבין רקע למצע המייצר רישום ריאליסטי של עץ בתבערתו; בניה והרס עצמי במקביל.
בדיפטיכון "חלקת הילדים" בבית הקברות בעין חרוד משתרגים מרכבי הציור האחד בשני מחליפים תפקידים וזהויות. בציור זה לא השתמשה גד בצבע-תחתון. מצע הציור מתפקד גם כאובייקט (אבן או ענף) שגבולותיו נקבעים באמצעות הצללה שמייצר הרישום הכהה; שככזה מתפקד כרקע; למרות שלא אחת הוא מתראה כאובייקט, למשל כגזע עץ בחלקו העליון של הציור; אובייקט שייספג עוד רגע ברקע הלבן העוטף אותו. חבירת כל מרכיבי הציור: מצע (צבע), ורישום, לישות מאוחדת מייצרת איכות של כיליון עצמי; מרחב שהוא הכל ולא-כלום, מלא ומרוקן כאחד.
המופשט כמבע ציורי קרוב ללבה של גד ולדבריה הוא שאיפתה. עם זאת היא מתארת את עצמה כרשמת ובעבורה רישום הוא תרגום של התבוננות. שאיפתה כפי שמראים ציוריה, המסוכסכת מבפנים, הנה רישום-ציור בעל מתחים פנימיים, דינמי, יצרי ומלא עוצמה.
