close
אין מוצרים בסל הקניות.
25.03.2016 - 19.05.2016

מרגל

לארי אברמסון

25.03.2016 - 19.05.2016
מרגל
נוגה מגדל

לארי אברמסון, מהאמנים הבולטים בישראל, החל את דרכו האמנותית באמצע שנות השבעים של המאה ה-20. במהלך 40 השנים האחרונות זכה להציג
תערוכות רבות במוזיאונים ובגלריות מובילות בארץ ובעולם, והוא משמש כיום כראש בית הספר לאמנות רב-תחומית בשנקר.
ציוריו של אברמסון נעים על נתיבי זמן רבים ומגוונים, ויש בהם התייחסויות לאירועים היסטוריים ופוליטיים אקטואליים. זהו "ציור שמתייחס מצד אחד לערכים של העבר, אך מציע, מצד אחר, מערכת חלופית של רעיונות ומושגים, שבליבם השאיפה לשקם את הציור כמדיום רלוונטי לביטוי המציאות המורכבת של המקום הזה שבו הוא חי" (מרדכי עומר בקטלוג תערוכת לארי אברמסון במוזיאון ת"א, 2010).

"הצייר הוא מרגל", כתב אברמסון ב-1992. "הצייר תר את הארץ, ארץ אוכלת יושביה. הוא טועם מפריה, הוא חופר באדמתה, הוא נובר בערמות אשפתה. כאן ושם הוא פוגש פליטים ומרגלים אחרים, אנשי המקום ואנשי העולם, המספרים לו כי מצאו את הדרך. הצייר שומע את סיפוריהם, לן עמם את הלילה וממשיך לדרכו".

עתה דרכו של המרגל מובילה אותו אלינו. כאן הוא עוצר לרגע ממסעו, מסדר בשימת עין את ממצאיו, ומציג אותם לפנינו, לראות הטובים הם, אם רעים.

לארי אברמסון
לארי אברמסון
לארי אברמסון
לארי אברמסון
לארי אברמסון
לארי אברמסון
לארי אברמסון
לארי אברמסון
 

תחילת דרכו האמנותית של אברמסון הייתה מסע של חיפוש דרך בסבך האמנותי והאינטלקטואלי של שלהי המודרניזם, על סף התקופה שכונתה פוסט-מודרניזם. בתפר שבין שתי התקופות התרקמה יצירתו של אברמסון,  ובכל עבודותיו ניתן לזהות בכפיפה אחת את המודרני והפוסט-מודרני.
הבנת התקדימים האמנותיים והאידיאולוגיים עמם מתמודד אברמסון בציוריו מהותית להבנת השפה האישית אותה פיתח במהלך השנים. התעמתות עם האתגרים שהציבו האמנים המיתולוגים מהאסכולה המודרניסטית – הצייר הרוסי קזימיר מלביץ (הריבוע השחור) והאמן הצרפתי מרסל דושאן (הרדי מייד), נתפסה על-ידי האמן כנקודת מוצא ליצירותיו המוקדמות. מאוחר יותר, בהתייחסו למיתולוגיה המקומית הציונית, ניהל אברמסון דיאלוג ביקורתי עם יצירתו של יוסף זריצקי, הצייר המוערך שהנהיג בשנות החמישים את תנועת "אופקים חדשים". תחילתו של השיח בין אברמסון לבין מורשתו של זריצקי נוצר במהלך השנים  1993-94. אברמסון בחר להתייחס לציורי האקוורל הנערצים של זריצקי, בהם משקיף זריצקי אל נוף ירושלים, אך מתעלם לחלוטין משרידי המבנים של הכפר הערבי צובה, שנכבש במהלך מלחמת השחרור ותושביו גורשו.  באקט מתריס מביא אברמסון ביצירתוtsoobaאת מראות המבנים העזובים של
הכפר ומוחה כנגד העיוורון של מי שמתעלמים מקיומם של אלה בנוף. היצירה המורכבת כללה גם הטבעה של דפי עיתונים על גבי משטחי צבע השמן של ציורי הנוף, כאשר השחתת פני הציורים וקילוף נייר העיתון המוטבע משקפים רצון לבטל את הגלוריפיקציה הטמונה בהפשטה ולהפוך את הציורים עצמם למעין שרידים של ציור.

בשנים האחרונות נדד אברמסון אחר זריצקי מצובה לקיבוץ יחיעם (שני קיבוצים בהם הרבה זריצקי לצייר) ובעקבות מפגש חוזר עם הציור "יחיעם" של זריצקי
מ-1951 (שהוצג במשכן לאמנות בעין חרוד ב-2008), הוא יצר סדרה  משלו תחת השם יחיעם, סדרה הבאה מתוך מקום של התפייסות ובחינה מחודשת של שפתו החזותית של זריצקי. בסדרת יחיעם שלו, אברמסון מרחיב את הצבעוניות של זריצקי על פני מספר רב של ציורים, בעלי צבעוניות בוצית עכורה בגוון אפרפר-חום, שכתמי ירוק טורקיז, וורוד צהבהב ולבן מבצבצים מתחת לשכבות הצבע המרובדות. בכל אחד מציורי יחיעם של אברמסון מופיע מעל התשתית
ה"זריצקאית" דימוי אחר שמקורו באוצר הדימויים של אברמסון.

עבודתו של אברמסון מורכבת לרוב מסדרות, שבכל אחת מהן מוטיב מרכזי, כמו: הריבועהשחור (1978-79), הריבוע הצהוב (1979-80), ציורים אנטומיים
(1980-1983),נבו (1984-86), עמודים(1988-89),קורות (1992), tsooba (1993-94), שלוםשלום(1998), הערימה (2002-04) ויחיעם (2008-09). המוטיבים המופיעים בתערוכה הנוכחית הם: שושנת יריחו (2003), יחיעם ב' (2009-10), הבית (2004-2009) והצרעה (2009-10).
מוטיב נוסף מופיע בעבודה "זורח/גורע" -דיפטיכון המורכב ממספר דימויים מהטבע ושני חצאי סהר המשלימים זה מול זה. תפקידם של שני חצאי
הסהר לשמש סוגריים, המכוננים את התבנית הלשונית של המשפט החזותי.
במהלך השנים נצברו במילון המושגים "האברמסוני"  דימויים והקשרים חוזרים, המורכבים מיחידות לשוניות, מעין שפת סימנים ציורית, הצומחת ומתפתחת עם השנים.
מתחילת דרכו האמנותית, מנהל אברמסון שיח מקיף ומתמשך עם הבוטניקה בהקשרה הציוני-ישראלי.בילדותו נהג אברמסון לעסוק בייבוש צמחים, אותם הוא מקפיד לשמור גם היום בסטודיו שלו, לצד ספרי בוטניקה ומגדירי צמחים למיניהם. "שושנת יריחו" הפכה למוטיב חוזר ביצירתו של אברמסון מקיץ 2003,
עת שקד בסדנת ההדפס ירושלים על עשרות תחריטים על-פי הצמח. במהלך העבודה העמיק וחקר על הצמח ושאב ידע רב עליו מתחום הספרות, התיאולוגיה והבוטניקה. שושנת יריחו הינה צמח מרתק מבחינה מדעית ופולקלורית. שריגיו המכווצים בתקופת היובש, נפתחים עם מגע המים, ומתעוררים לחיים. פלא ייחודי זה הפך אותה לסמל התחייה. גם הציונות בראשית ימיה ראתה בצמח זה סמל לאפשרות לתחייתו מחדש של העם היהודי בארץ ישראל.המוטיב אף מושפע מספרות וממיתוסים נוצריים, מוסלמים ויהודים.
מוטיב ה"בית" מופיע ביצירתו של אברמסון משנת 2004, והוא מבטא נושאים כמו נטישה, ארעיות וחוסר יציבות, צאצאיה התמאטיים של הסדרה המוקדמת .tsooba בסדרה זו חוזרים ומופיעים מוטיבים כמו הענף הגדוע, הריבוע השחור, קורת עץ ושורשים תלויים באוויר. לעתים נראה הבית תמים וילדותי, אך מבט נוסף מגלה, כי ללא הדלת הבית נראה חסום ובלתי נגיש, אילם ומשותק. הבית ללא החלונות נראה כיישות שעיניה סומאו. בית נוסף, המרחף בחלל, שיסודותיו אינם נטועים בקרקע מעביר במתבונן תחושה של חוסר יציבות ותלישות.
דימוי החוזר בווריאציות שונות ביצירתו של אברמסון הוא "הצרעה". הצרעה מופיעה כצללית שחורה, מאיימת על אשכול ענבים, משחיתה את יבול הגפן ומהווה מטרד בשל זמזומה הבלתי פוסק. הצרעה מוזכרת בתנ"ך כמעוררת אימה וטירוף, ואף גורמת לעמים לנטוש את מכורתם.
כאמן הנטוע לא רק במדיום הציורי אלא גם בנבכי ההיסטוריה, אברמסון מציב מול הארץ בה הוא חי שאלות נוקבות ביחס לזהות ולשייכות למקום. אם בסדרה המוקדמת "נבו" (1986-1984) הציב עצמו הצייר כמשה על ספה של הארץ המובטחת אליה לא יבוא,  הרי שבעבודתו המאוחרת מציב הוא עצמו כאותם מרגלים ששלח משה לתור את הארץ .