אוצרת: נוגה מגדל
משתתפים: אפרת אייל, ורדה יתום, הילדה מירום, שרון בריל, אלון גיל, גילית לוין רונן, אתל פיסרף, עירית אבא, רחל מנשה דור, מיכל קוסלובסקי, רחל סטולר ושי הלוי, סילביה צימרמן, ורד מאייר, בתיה מרגלית, יגאל מאייר, דני קלדרון, מיכל גמליאלי, שלומית אייזנשטיין, דרור חפר
מפגש עכשווי בזכוכית וחומר
התערוכה שכבות הזמן באה לבחון את מימד הזמן והשפעתו על אמנים ישראלים יוצרים, שחיפשו בעבודותיהם הקשרים חומריים ותרבותיים בתולדות התרבות בארץ, בעולם ובזהות המקומית. נדבכים ושכבות, של חומר, של זמן, של עבר היסטורי, מחכים לפיענוח סוד עברם. העבודות בתערוכה מגשרות על הקשר בין העבר להווה על פני שכבות הזמן ועקבותיו.
בתערוכה לוקחים חלק 19 אמנים מתחום הקרמיקה והזכוכית, המביאים בפנינו מנעד רחב של עבודות מגוונות, המושפעות מתהליכים עכשוויים המתרחשים במרחב הלוקאלי והאוניברסאלי. יצירות האמנות המוצבות במרחב הגלריה לוקחות אותנו למסע מרתק בזמן. ניתן למצוא התייחסות למונחים ארכיאולוגים, לחומר/אדמה כחומר אותנטי, נעשה שימוש בהעתקת חפצים שימושיים מחיי היום יום בזכוכית ובחומר, יש הבודקים טכנולוגיות חדשות ושילובי חומרים חדשים, ויש המתייחסים לטבע כהשראה ליצירתם.
הזכוכית והחומר, בנויים מרקמה עדינה עדכנית של חיבור ושימור שימושים ישנים תוך נתינת פרשנות עדכנית עכשווית. בתערוכה נוצר שילוב ייחודי של שימוש בטכנולוגיות עתיקות מסורתיות לצד פיתוחים חדשניים מתקדמים. הזכוכית והחומר שנמצאו בטבע לפני אלפי שנים, הופכים בעזרת היוצר ליצירה בעלת אמירה ייחודית המתכתבת היסטורית עם שכבות הזמן. ניתן לחוש במגמה המתחזקת בשנים האחרונות אצל יוצרים רבים הפונים לעסוק במהות החומר עצמו, כחומר ליצירה פיסולית (ולאו דווקא שימושית כפי שהיה נהוג בעבר). רבים מהיוצרים בתערוכה תרים אחר הקשרים מהמזרח הקדום, מהארכיאולוגיה הארצישראלית ומתקופות עתיקות ובכך מחזקים את הקשר בין עבר להווה. השראות נוספות ניתן למצוא בכלים שהביאו איתם העולים שהתקבצו מקצוות תבל במאה השנים האחרונות וההשפעות שהביאו איתם מארצות מוצאם.
החלק העכשווי של העבודות מבוצע בצורה מקורית וניסיונית ומשקף את רוח הזמן במציאות חיינו. מועלות שאלות של זמן פנימי וזמן חיצוני, זיכרון ומזכרות, זמניות ונצחיות, ישן מול חדש, עבר והווה.
"משחר ההיסטוריה ועד היום יצר האדם בחימר שמקורו באדמה, ידיהם של יוצרים מתרבויות שונות לשו ועיצבו בו כלים לשימושם, כלי פולחן לתפילה ופסלים. האש צרפה אותם לחרס ובסוף דרכם חזרו לאדמה והפכו לשריד של תרבותם" (מתוך קטלוג "קולות האדמה" שיר מלר-ימגוצ'י וענת טורבוביץ – אוצרות).
השם "זכוכית" מוזכר כבר במקרא: " לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית, וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָזת" (ספר איוב פרק כ"ח, פסוק י"ז ), כתיאור לכלים יקרים. מקור המילה נובע מתכונת הזַכּוּת המאפיינת אותה.
ותגור זכוכית עם חומר – האמנית ורדה יתום מתארת את עבודתה בזכוכית ובחומר כ-"שילוב בין האטום לשקוף, בין הנבנה במגע האנושי מול המתעצב בתהליך ההיתוך והקירור, מפגש מורכב, כמעט בלתי אפשרי. בכך הוא מאפשר ייצוג של חוויות אנושיות עמוקות ומורכבות".
הקשר בין עבר להווה – עבודתה של רחל סטולר נעשתה בהשראת ממצאים המוצגים באגף לארכאולוגיה במוזאון ישראל: מכתש ועלי עשויים אבן מהתקופה הכלקוליתית וכן צלמיות חרס קטנות. צלמיות הילודה ופסלוני תינוקות עשויים חומר, נוצרו כבבואה מודרנית לפסלוני הצלמיות הקדומות. אמנית הזכוכית בתיה מרגלית יוצרת צלמיות אישה – האם הגדולה דימויים שונים מופיעים ונעלמים בזכוכית כמו זיכרון גיאולוגי או רישום פרה-היסטורי שמקבל ביטוי עכשווי.
הטבע והשתנותו – מהווים מקור השראה ליצירותיה של מיכל גמליאלי, אהבתה לטבע וההתבוננות בו, מולידה תוצרים הלקוחים מעולם הצומח והמים. תוך כדי עבודה והתבוננות הופכים אובייקטים מהטבע לעיתים למטאפורות, סמלים ולמבעי רגשות.
גופי הפורצלן המפותלים והחושניים, של שרון בריל חופנים את סודם בין הקימורים הרכים, בזרימה בלתי פוסקת. צורתם מזכירה עולם תת ימי של צדפות וקונכיות. סלעי הזכוכית האמורפיים שיוצרת בניפוח שלומית איזנשטיין מתחקים אחר שכבות הסלע וסדקיו. הטריפטיכון של האמן יגאל מאייר, העשוי שכבות ורישומי נוף בזכוכית, נאמנה לדרכו הציורית.
שעתוק והחפצה – במיצב לזכר אביה יצרה סילביה צימרמן נרטיב הארוג מזיכרונות ילדותה. עבודתה משחזרת את בית המלאכה של אביה החייט בארגנטינה. צימרמן מדקדקת בכל פרט, ממכונת התפירה ועד החולצות המכופתרות בזכוכית שהם העתק נאמן למציאות. גם האמן דרור חפר יצר העתק מדויק למציאות של תבנית וביצים מזכוכית. האמן בוחר "להטיל"(להוליד) ביצי חופש מזכוכית כאקט מחאתי לתסכולו מאי יכולתו הגברית להוליד.
גופים ומקצבים – הגופים של אתל פיסרף מחברים בין העולם הארכיטקטוני שטומן הבטחה לסדר ויציבות לבין העולם האורגני שיש בו תנועה, שינוי וזרימה. הגיוון בממדיהם, צורתם והאופן בו הם ניצבים זה ביחס לזה במרחב יוצר מעין קצב ודיבור ביניהם. העפיפון שיצרה גילית לוין מורכב מ-78 פיסות פורצלן המחוברות יחדיו בחוטי מתכת ויוצרות צורת מעוין. העבודה מעלה מחשבות על חומריותו יכולתו לעוף… אמן הזכוכית דני קלדרון יצר מלבן זכוכית בטכניקת השעווה הנעלמת. בצדי המלבן חרץ מסילות אלכסוניות היוצרות אשליה אופטית בשל שקיפותו של החומר.
שילובים – האמנית עירית אבא מתחקה וחוקרת אחר שילובים חדשים ובלתי מוכרים. היא בודקת את גבולות החומר, ומשלבת בתעוזה מספר חומרים "שאינם תקניים" כמו פורצלן, חומר ופסטה מצרית. לדבריה חיבורים אלה יוצרים "ניגודים חריפים ובלתי צפויים ולפעמים אפילו גסים, זהות של חיים כפולים של פיתוי מענג ואי שקט". עבודתה של רחל מנשה-דור – "חתך דרך" הינו דגם מוקטן של כביש שנחצב ונסלל בתוך נוף הררי שלצידו נחשפות שכבות סלע מעוותות ומתפתלות. העבודה מורכבת משכבות דקיקות מאוד של חומר המודבקות אחת על גבי השנייה וביניהן שכבות של פסטה מצרית, היוצרות מבנה גיאולוגי מורכב ומעוות.
אתני ואותנטי – המייצג שייצרה הילדה מירום יוצר מפגש מרתק בין אלמנטים פיסוליים היוצרים תנועה ושיח ביניהם. עבודותיה בנויות ממשטחי חומר – אבנית, עוברות תהליך בשריפת SAGGAR , (תנור גז) אליו היא מכניסה חומרים אורגנים ותחמוצות המקנים לעבודותיה את גווניהם הטבעיים והאותנטיים. העבודה בזכוכית פשוטה מאתגרת ומאפשרת ביטוי אישי בעבודה אם מכחול וצבעים ליצירה אינסופית, אומרת ורד מאייר. עבודותיה מושפעות מבדים וטקסטורות אתניות, בעלות צבעוניות עזה.
עיטורים על חרס –עבודתו של אלון גיל ממשיכה את מסורת הציור והעיטור על גבי כדים שהתפתחה בסגנונות ובאופנים שונים בתרבות הקרמית בעולם. הציור יורד מקיר המוזיאון אל חפץ ״שימושי״ ובכך מתקרב אל הצופה עד כדי מגע פיזי והליכה סביבו. בסדרת הצלחות שיצרה מיכל קולסובסקי היא משלבת הדפסי רשת וציור ידני על גבי צלחות טרקוטה. השיר שכתבה היטיב לתאר את נושאי ציוריה: כשקוצים פורחים / זה דוקר ומתוק / זה שורט / זה מיני / זה נס, שקורה כל שנה.
מעגלים מודפסים – סדרה של אובייקטים קרמיים שיצרה אפרת אייל, הנותנת פרשנות אישית- אסוציאטיבית למונח: "מעגלים מודפסים". בכל אחד מהאובייקטים נבחר חלל אחר כחלק המכיל, שהוא לאו דווקא החלק המעגלי בו. סידורם במרחב יוצר מערכת שניתן לפרש אותה באופנים שונים.
